“אין לך משפחה, תשאירי את הבית לאחותך, לה הכי קשה עכשיו,” אמא שלי אמרה. “לך יותר קל, ואחותך מגדלת ילדים, את חייבת להבין.”
“למה את נראית כל-כך מדוכאת?”
אחותי התיישבה לידי על הספה, כוס מיץ בידה. ליד השולחן הילדים התרוצצו, בעלה דיבר בהתלהבות עם חמותו, מחזיק מזלג וטורט עם פרוסת עוגה.
“הכל בסדר,” התרחקתי במבט. “פשוט עייפה. היום היה נורא בעבודה.”
היא חייכה והסיטה קווצה משיער ראשה.
“כבר כמה ימים רציתי לדבר אתך. על הבית של אבא.”
“אני מקשיב.”
היא התקרבה והנמיכה את קולה.
“חשבנו מה אתם, אתה ואשתך, צריכים את הבית הזה? אתם רק שניכם, יש לכם דירה. ואנחנו עם שלושה ילדים בדירת שני חדרים שכורה. אם נעבור לשם אוויר טוב, חצר, מקום לכולם.”
שתקתי, מביט באחיינית שלי שכיבתה נרות על העוגה. בת שש. הגדולה מביניהם.
“לכם הבית הזה לא באמת נחוץ,” המשיכה. “רק הוצאות. הגג דולף, הגדר עקומה, כל הזמן צריך תיקונים.”
‘ואתם איך תטפלו בו?’ עבר במוחי, אבל שתקתי.
“אמא שלנו גם חושבת שזה הכי נכון,” הוסיפה. “לא מבקשים מתנה, פשוט תוותר על החלק שלך. נסתדר אחר כך.”
הנהנתי, למרות שמשהו בי התכווץ.
בדרך חזרה הביתה אשתי נהגה בדממה.
“מה קרה?”
“רוצים שאוותר על החלק שלי בבית.”
“אתה מתכוון סתם ככה לתת אותו?”
“כן. אומרים שלהם זה נחוץ יותר, ואנחנו כבר מסודרים.”
“מסודרים?” היא חייכה בעצב. “המשכנתא על הדירת חדר שלנו?”
למחרת אמא התקשרה.
“חשבת על זה?”
“מה יש לחשוב. חצי מהבית שלי.”
“תמיד אתה מדבר על זכויות,” היא ענתה. “ומה עם המשפחה? אצלם שלושה ילדים. ואתה לבד.”
“הדירה שלנו במשכנתא. עוד עשר שנים לשלם.”
“הם אפילו את זה אין להם.”
“אני טיפלתי באבא בחודשים האחרונים לחייו. לקחתי אותו לרופאים. קניתי תרופות. אחותי באה פעמיים.”
“אתה הבכור. צריך להבין. יש לך חיים חופשיים.”
חופשיים. המילה הזו כאבה.
בערב ישבתי במטבח עם ספל תה.
“היא גם לוחצת?” שאלה אשתי.
“כן.”
למחרת פגשתי חברה.
“מתי בפעם האחרונה היא עזרה לך?” שאלה.
לא הייתה לי תשובה.
“הם יודעים כמה השקעתם בהפריות?”
“לא.”
“כמעט מיליון שקל. ולא הצלחתם להיכנס להריון. ועדיין חושבים שלך הכי קל.”
החלטתי ללכת לבית.
נסעתי לבד.
חצר עזובה. שער חורק. ריח של אבק וזיכרונות.
מצאתי מחברת עם כתב ידו חשבונות לתיקונים. הוא תכנן. הוא לא הספיק.
עץ התפוח ששתלנו יחד כשהייתי ילד.
הבית הזה לא היה רק נכס. הוא היה זיכרון.
כשאמא הגיעה ואמרה:
“אתה בלי משפחה, לך קל יותר”
לא שתקתי.
“שלושה טיפולי הפריה. שלושה.”
ולראשונה אמרתי:
“הבית הזה שלי. ואני לא מוותר.”
השתררה דממה. אבל לא דממה ריקה. דממה עם הקלה.
האביב בא מוקדם.
השכנה אמרה:
“הוא חיכה רק לך.”
ישבתי על המרפסת, ספל תה בידי, סוודר שלו על כתפיי, עץ התפוח לפניי.
זה היה הבית שלי.
לא כי ויתרתי.
אלא כי היה לי זכות.
וכל החיים צריך להילחם על מה שצודק בשבילך.
