בלעדַי את פשוט לא תשרדי! את לא יודעת לעשות כלום! זה היה אלעד, צועק בעודו מקפל את החולצות שלו ודוחף אותן למזוודה הגדולה.
אבל היא הצליחה. לא התמוטטה. אולי, אם הייתי נותן לה עוד זמן לעכל, לחשוב איך תסתדר לבד עם שתי בנות קטנות, היא היתה מדמיינת אינספור פחדים ואולי גם סולחת על הבגידה. אבל לא היה לה את הזמן הזה. היה צריך כבר להוציא את הבנות לגן ולטוס לעבודה. והבעל? רק לפני חצי שעה חזר הביתה, מרוצה מהאשה החדשה שמצא לעצמו, כולו חדור בטחון.
אז, בעודה לובשת את המעיל, רותם חילקה פקודות ברורות וקצרות:
נועה, תעזרי לעדין לסגור את הרוכסן של המעיל, ותשגיחי עליה בגן שתאכל כמו שצריך. הגננת אמרה שהיא לא נוגעת בדיסה.
אלעד, תדאג לקחת את כל מה ששייך לך שלא יחסר כלום. אל תמרח את זה. ואת המפתח של הדירה, תשאיר בבקשה בתיבת הדואר. להתראות.
נועה נולדה חצי שעה לפני עדין, אז היא נחשבת הגדולה. שתיהן בנות ארבע, עצמאיות, עם אופי חזק משלהן. נועה תאכל גם את הדיסה שהיא לא אוהבת, “כי צריך”, ולעומתה עדין תתעקש: זה גושים, אני לא אוכלת את זה.
מזל שהגן ממש מעבר לכביש עשר דקות ברגל. הבנות מקשקשות, מסיטות לרגע את המחשבות על הקשיים שיגיעו. גם בעבודה אין זמן לדאגות בקליניקה של הרופא כל תור מדוד בשעון, ולא חסרים גם ביקורי בית. ורק בערב, כשראתה את הקולבים הריקים שבדרך כלל תלו עליהם את המעילים של אלעד, זה היכה בה מהיום היא לבד. אבל רותם לא מהאלה שמוותרות או מתלוננות: הכול צריך להימשך ולהשתפר אפילו יותר. תמיד אפשר לבחור האם לשקוע בצער, או למצוא פתרון, לחשוב על משהו חיובי, גם אם קטן לדוג להכין ארוחת ערב.
מה השתנה אצלנו בעצם? חשבה רותם, קוצצת ירקות לסלט. הבעל הלך. איזה תפקידים הוא היה ממלא? מה עכשיו נוסף לי? שום דבר שאין לי יכולת עליו. רק לעשות התאמות קטנות בלו״ז. אני אצליח. הכול יהיה טוב. אפילו יותר טוב. לא רוצה לחיות בצל בגידות, לדאוג איפה בדיוק הוא נמצא. עדיף להיות לבד. קשה אבל שקט בנפש.
אחרי קריאת סיפור נוסף מההרפתקאות של ינשוף הקטן ונשיקה לבנות הנרדמות, מיהרה רותם לתלות כביסה. אחרי זה, התיישבה לשתות תה עם מליסה, לסדר בראש את המחשבות ולתכנן את יום המחר. הבנות שלה תאומות, דומות כמו שתי טיפות מים. שתיים זה אולי מסובך יותר, אבל אף פעם היא לא חשבה כך באמת. היא תמיד הופתעה כשאנשים טרחו לרחם עליה.
אצלנו הכול טוב הייתה עונה לכולם אף אחת לא קורסת מעומס. אני מסתדרת.
הקומקום שרק. רותם מזגה לה תה מליסה, הדליקה מנורה חמימה בכורסה. בחוץ מזג האוויר היה מזופת גשם עם קצת ברד, אבל בדירה חמים, שקט רק השעון מתקתק.
ופתאום צלצול בדלת. פתחה ושם עמדה השכנה, רבקה. זו לא מישהי שנעים לי. אשה מבוגרת, פנסיונרית, שלוקחת כל בוקר את הכלבה הצנומה שלה לסיבוב ושלום יבש על שפתיה. מדי פעם רותם ראתה את הכלבה, איילה, ליד הפח, רזה ומעט מלוכלכת, עוקבת בעיניים אחרי כל שקית אשפה. כנראה שרבקה ריחמה עליה ואספה אותה אליה. אף אחד לא בא לבקר את רבקה, היא יוצאת רק למכולת ולסיבובים עם הכלבה.
סליחה שאני מפריעה אמרה רבקה, מתעטפת בשאל צמר אבל ראיתי היום את הבעל שלך מוזיז מזוודות לאוטו. הוא עזב?
זה לא עניינך ענתה רותם בחדות.
הבעל שלך באמת לא ענייני. רק רציתי להציע, שאם תצטרכי עזרה עם הבנות, או בכל דבר את מוזמנת לפנות אלי.
תיכנסי רותם הציעה, תוך שהיא מוזגת תה לשני ספלים ושמה צלחת עוגיות על השולחן. מה שמך?
רבקה אלישבע. חשבתי להציע, אם תצטרכי משהו אני פה, בשמחה, לא בשביל כסף. פשוט כי בא לי לעזור.
רבקה טבלה עוגיה בתה, לוגמת, מחייכת:
טעים מאוד. זה מליסה? גם אצלי בגינה יש מליסה תבואי בקיץ, יש שפע, ותטעמי מהתפוחים שלי.
ורותם הביטה ברבקה ולמה בכלל חשבה שהיא לא נעימה? אולי כי לא התחנפה, לא שאלה שאלות על הורי התאומות, לא דחפה את האף לעניינים אישיים? היא לא כמו כולם, היא פשוט הייתה בכיוון שלה ובשתיקתה הסתתרה נדיבות. לא הציקה בשאלות על בגידה, פשוט הציעה עזרה.
לפתע רותם הביטה בה בעיניים חדשות הכל נקי ומסודר, נעלי בית חדשות, שיער באיסוף, שמלה עם תחרה, בושם עדין.
היא שמעה סיפורים על הגינה, התפוחים, החממה, הברווזים והאגם, לאט-לאט שככה המועקה, וחום הלב חזר.
רותם זוכרת את הכול, גם שעברו כבר חמש שנים. זוכרת את אלעד שצעק: “בלי עזרתי תיפלי! לא תצליחי!” אבל מאז הכול מאחוריה.
רבקה אלישבע חותכת תפוחים, מסדרת יפה בתבנית, תוחבת לתנור החם. הסלטים מוכנים, החמין מתבשל על הגז. היום יום ההולדת של השכנה החביבה. אוגוסט בחוץ, החלונות פתוחים, ריחות עוגת תפוחים מתפשטים בכל הבית.
איך היא עזרה לי אז… חושבת רותם, מסתכלת על פניה הזורחות של רבקה.
מה הייתי עושה בלעדיה? הבנות לא יכולות בלעדיה, הן קוראות לה סבתא. והיא יכלה גם לסגור לי את הדלת באותו ערב. היום, כשהבנות שלי כבר בנות תשע ילדות בית-ספר כל קיץ הן מבלות כאן, בדירה הזו עם האגם, החברים והסבתא החורגת האהובה. קשובה, עדינה, חמה…
אני יוצאת לקטוף עוד תפוחים, נעשה קומפוט אומרת רותם ויוצאת עם סלסלה לחצר.
מתחת לעץ, בצל, שוכבת הכלבה איילה. מי היה מאמין שהכלבה העלובה ההיא מהפח תהפוך ללברדורית נאה ונבונה כזאת?
הכול בזכות אהבה, רק אהבה מצילה אני לוחש לאיילה, מושיט לה עוגיה קטנה.
ולפעמים, דווקא מאנשים ומקומות שלא צפינו מתגנבת התקווה, הלב מתמלא. לא הכול תלוי בי, ואי אפשר לסחוב לגמרי לבד; כנראה שבאמת, מה שמרפא אותנו זו הקבלה, והלב הרחב לזה שמוכן לעזור, גם בלי לשאול שאלות.
