נועה נישאה בגיל צעיר, אביה מצא לה חתן ביום הולדתה השמונה-עשרה. המשפחה עשירה מה עוד צריך כדי להיות מאושרים? החתונה הייתה מפוארת, כל המושב חגג. רק הזוג הצעיר הרגיש מחוץ למקום.
נועה חיבבה את החתן, אף על פי שלא הכירה אותו כלל. אחותה, עדנה, לא כל כך ברתמזל הייתה; היא נישאה לגבר בן ארבעים מאחד המושבים בסביבה. כולם חשבו שתישאר רווקה זקנה, אולם אביה קבע לה שידוך והבטיח לה נדוניה נאה.
הזוג הצעיר עבר לגור בבית של עודד. לא היה הרבה מקום, אך הכל היה שייך להם. ראש המשפחה אמר שכאשר יהיו להם נכדים ירחיבו את הבית.
החמות לא התערבה לה יותר מדי, להיפך היא עזרה לה להתרגל למעמדה כאישה צעירה. אבל הגיסה, רותי, הייתה מרירה ותקיפה כלפיה. רותי הייתה בוגרת ממנה, גרה עם ההורים גם לאחר שנישאה. אביה של רותי השיא אותה, אך לאחר שנה החזיר החתן את הכלה לביתה עם כל חפציה. היא הייתה ערמומית וקרה, לא רצתה לטפל בבית ולא עניינה אותה המשכיות המשפחה. כך, נותרה לגור לבדה.
על פי המסורת העתיקה, כלה נעשית בעלת הבית רק אחרי לידת הבן הראשון שלה. עד אז עליה לשבת בצד ולשתוק. לכן, כל אישה שנכנסת לבית בעלה משתוקקת להיכנס להריון בהקדם האפשרי.
גם נועה פעלה כך. עד שנכנסה להריון, רותי העבידה אותה בעבודות הכי קשות ומלוכלכות. מיותר לציין שהיו פועלים שכירים בבית, וכל עניין הביזוי היה רק להנאת רותי.
כשעודד גילה שהוא עומד להיות אבא, אורו עיניו משמחה. החמות והחותן שמחו גם הם, מתגאים בכלתם. באותו היום הלכו לרכוש חומרי בניין להרחבת הבית. רותי כרסמה את שפתיה ואצבעותיה. פתאום הבינה, שכל חייה תיאלץ להצטופף בצריף ולשרת את הוריה. לא יישא אותה איש, לא יבנה לה בית…
חצי שנה חלפה. לילה אחד, נועה התעוררה לצליל נקישות רמות בדלת זו הייתה רותי.
למה את שוכבת במיטה? עשית את כל העבודות? בבית עשיתי, אבל בעלי לא מרשה לי לצאת לחצר. סתם תרוצים! את פשוט עצלנית! מה את רוצה? עם מי את מדברת ככה? כבר מתחילה להשליט פה סדר? מזכירה לך את עוד לא ילדת בן, את לא בעלת הבית פה! לא עלה בדעתי… את כלום פה, וגם הילד שבבטן שלך כלום! הבנת?
רותי התנהגה בפראות חסרת פשר. החלה להשליך חפצים ולצעוק. החותן נכנס במהירות לבית, הרים את הבת הזועמת וגרר אותה החוצה. נועה ליטפה את בטנה, השתדלה להירגע. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר…
