סליחה, אמא, אל תבואי אלינו עכשיו, טוב? אמרה בתי בשקט, כמעט באגביות, בזמן שנעלה נעלי ספורט במסדרון. תודה על הכול, באמת, אבל בינתיים… עדיף שתישארי בבית, תינוחי.
כבר החזקתי את התיק ביד ולבשתי את המעיל, מוכנה, כמו תמיד, לצאת לכיוון ביתה כדי לשמור על נכדתי בזמן שהיא הולכת לשיעור פילאטיס. תמיד היה לנו את הרוטינה אני מגיעה, משגיחה, וחוזרת לדירה הקטנה שלי בקריית יובל. אבל היום משהו השתנה. אחרי המילים שלה קפאתי על מקומי.
מה קרה? אולי עשיתי משהו לא נכון? שמתי אותה לישון לא טוב? הלבשתי את הבגד הלא מתאים? האכלתי בשעה הלא נכונה? הסתכלתי עליה מוזר?
אבל לא. זה היה הרבה יותר פשוט וכואב.
הכול היה קשור להורים של החתן שלה. עשירים, מוכרים, מהאנשים שמכירים בכל מקום בעיר, פתאום התחילו להגיע כל יום “לבקר” את הנכדה. בהבעה חמורה הם היו פורקים מתנות ויושבים בסלון מסביב לשולחן שהם קנו. אפילו את הדירה לבת שלי ולבעלה הם קנו.
הריהוט, התה הכול שלהם. הביאו איזו קופסה מהודרת עם תה ירוק, ועכשיו פתאום הנכדה זה גם “שלהם”. ואני… מיותרת.
אני אשה פשוטה, פקידה בדואר עם שלושים שנות ותק, בלי תארים, בלי עגילים יקרים או בגדים מהעונה החדשה.
תסתכלי על עצמך, אמא, אמרה לי בתי. עלית במשקל. יש לך שיער לבן. את נראית… מרושלת. הסוודרים האלה, אין בהם כלום. ואת מריחה כמו עבודה. את מבינה?
שתקתי. מה כבר אפשר היה להגיד?
אחרי שהיא סגרה את הדלת, התקרבתי למראה. כן, ראיתי שם אישה עם עיניים עייפות, קמטי דאגה סביב הפה, בסוודר גדול והלחיים שלי אדומות מבושה. הבחילה שעשיתי לעצמי נחתה פתאום כמו גשם אמצע סתיו בירושלים. יצאתי לאוויר, הרגשתי איך מחנק עולה לי בגרון והדמעות חנקו אותי. דמעות מלוחות וחמות, זולגות בלחיים.
ושוב חזרתי לדירה שלי סטודיו קטן בקריית יובל. התיישבתי על הספה, שלפתי את הסלולרי הישן, שהתמונות בו עדיין שמורות. בתי ילדה קטנה עם סנוד בנשף סיום הגן. מסיבת הסיום, התעודה, החתונה, כאן הנכדה מחייכת מהלול.
הכול בשבילי בתמונות האלה. כל מה שחייתי עבורו. כל השנים שהקדשתי לה, עם כל הלב. ועכשיו, כשאמרו “אל תבואי”, כנראה שכך צריך להיות. עבר זמני. מילאתי את התפקיד שלי. עכשיו חשוב לא להפריע, לא להכביד, לא לגרום לבושה עם המראה שלי. אם יצטרכו יתקשרו. אולי.
עבר זמן. יום אחד, צלצול טלפון.
אמא… אמרה בתי בקול חנוק. תוכלי לבוא? המטפלת עזבה, ההורים של בעלי… טוב, התנהגו הכי גרוע שאפשר, ודורון יצא עם החברים, אני לבד לגמרי.
שתקתי רגע. ואז עניתי בשקט:
אני מצטערת, יקירתי. אבל כרגע אני לא יכולה. אני צריכה לדאוג לעצמי. “להיות ראויה”, כמו שאמרת. כשתרצי באמת אולי אז אבוא.
סגרתי את השיחה. חייכתי, לראשונה מזה הרבה זמן. חיוך עצוב, אבל מלא גאווה.
