סליחה, אמא, כדאי שתוותרי על לבוא אלינו בינתיים, טוב? אמרה לי יעל בשקט, בזמן שהיא חולצת נעלי ספורט במסדרון. באמת תודה על הכל, אבל עכשיו… עכשיו עדיף שתשארי בבית, תנוחי קצת.
כבר אחזתי בתיק, עם המעיל עליי, מוכנה כהרגלי לנסוע לשמור על תמר הקטנה בזמן שיעל הולכת לפילאטיס שלה. הכל אצלנו תמיד היה כתוב: אני באה, שומרת, ומתחפפת חזרה לדירת החדרון שלי בגבעתיים. אבל היום משהו היה עקום. אחרי המילים שלה נתקעתי במקום כמו פסל.
מה קרה? עשיתי משהו לא בסדר? לא הנחתי את תמר נכון? נסה להלביש אותה בבודי הלא מתאים? בזמן הלא נכון? אולי אפילו הסתכלתי עליה באלכסון?
אבל לא, זה היה הרבה יותר רגיל ועם זאת, פוגע.
מדובר בחמות וחם של יעל, השמנא והסלתא. עשירים, אניני טעם, מביני עניינים, פתאום החליטו לבוא כל יום ל”ביקור” אצל הנכדה. ביושבים בסלון על שולחן הזכוכית שהם, כמובן, קנו. הדירה, ניחשתם נכון גם היא במתנה מהצד שלהם.
הרהיטים, הקומקום, כן, גם התה הכל שלהם. הם גררו קופסת תה יוקרתית מהסופרמרקט הגרוזיני ומתקעו בכל חלקה טובה. ותמר מהיום היא “שלהם”. ואני? אני כבר לא נדרשת.
אני, אסתר, עובדת רכבת ישראל, שלושים שנות שירות. אישה פשוטה, בלי תקנים מפוצצים, בלי תכשיטים, בטח לא אופנה עילית.
תראי איך את נראית, אמא, יעל ירדה עליי. השמנת. יש לך שיער לבן. את… ערופה. הסוודר הזה? מי לבש דבר כזה לאחרונה? והריח אמא, יש בך משהו מתחנת רכבת. את מבינה?
שתקתי. מה אפשר כבר לענות?
כשהיא יצאה, ניגשתי למראה. הסתכלה עליי אישה עם עיניים עייפות, שפתיים מכווצות, סוודר תלוש ולחיים עגולות שצרבו מבושה. גועל עצמי שטף אותי פתאום, כמו טפטוף גשם ביום קיץ לוהט. ירדתי החוצה לשאוף אוויר, מרגישה איך הגרון מתכווץ והדמעות חותכות את הלחיים שלי. דמעות מרות שלא רציתי שאף אחד יראה.
חזרתי לדירה שלי, סטודיו קטן ברמת גן. התיישבתי על הספה ופתחתי את הפלאפון הישן מלא בתמונות. יעל, כשהייתה קטנה, עם סרט בטקס קבלת חומש. ההופעות בביה”ס, סיום תיכון, התואר, החתונה, ותמר הקטנה מחייכת מהלול.
כל החיים שלי מרוכזים בפיקסלים האלו. כל מה שעבדתי עבורו. כל מה שנתתי מעצמי, עד העצם. ואם עכשיו אומרים “אל תבואי”, אז, כנראה, זה הזמן להפסיק. לשחרר. לא להזיק ולא להפריע. שהעיניים שלי לא יכערו לאף אחד את הפיד. אם יזדקקו לי, יתקשרו. אולי תבוא פעם שיחה כזו.
עבר זמן. ואז, יום אחד צלצול.
אמא… קולה של יעל צרוד ולחוץ. את יכולה לבוא בבקשה? המטפלת הלכה, החמות… עזבי, בלאגן. אבישי הלך עם חברים, אני לבד.
שתקתי שנייה, ואז עניתי בשקט:
מצטערת, יעל. עכשיו אני לא יכולה. אני צריכה קצת זמן לעצמי. להיות “ראויה”, כמו שאמרת. כשתרגישי שאני בסדר, תתקשרי עוד פעם.
סגרתי. לראשונה מזה הרבה זמן חייכתי. חיוך עצוב, אבל מלא גאווה.
