את יודעת, תמר, כדי להיראות ככה ולשוטט בטבעות זהב, אני קמה כל בוקר בחמש, אספר את הפרות, ארשד את העגלים, אחלק את המזון, ואז רק אז מתכוננת לעבודה הראשית. אין מה לקנא בי. אם רק היית מבינה איך החיים בכפר, לא היית מתהדרת כך.
אוֹרְנָה, את באמת יפה! והאמת שלא תאמיני כמה כסף אתה מוציא על תכשיטיםשרשראות, צמידים, אפילו צמיד זהב קטן!תמר חייכה והמשיכה להקציף: אורנה, אם כן, זה מדהים, אומרים שהחיים בכפר קשים, אבל תראי אותך, כל העיר הייתה רצה לבוא לחיות כאן. זה באמת קסם לחיות בכפר ולהבריק בזהב!
את יודעת, תמר, כדי להיראות ככה ולשוטט בטבעות זהב, כל בוקר אני קמה בחמש, אספר את הפרות, ארשד את העגלים, אחלק את המזון, ואז רק אחרי כן אלך לעבודה הראשית. אין מה לקנא. אם רק היית מבינה מהו חיי הכפר, אולי לא היית מתרוצצת בכזו רמה.
אורנה, בשבילי זה עדיין חידה איך הפכת לחקלאית אחרי כל השנים. אנחנו תמיד חשבנו שלא תחזרי הביתה אחרי הלימודים.
מקור: אין צורך להיזכר בעבר, מה שהיה, היה. בנעורינו חיפשנו לשים את כל הקו על קיים, והחיים הוכיחו אחרת.
אורנה הייתה חזה קשה, נחרצת; אם היא אמרה משהו, היא הייתה מממשת אותו. עוד מגיל ילדות היא התעקשה שהכפר עם השדות, תפוחי האדמה, הפרות והעגלים איננו מתאים לה, שהיא חכמה ויפה וראויה לטוב ביותר, ושאף אחד מהפרות לא יזדקק לה יותר.
אמא, לא אחזור לכפר שלנו. כשאסיים את הלימודים אעבור לתל אביב, אשאף למצוא שם בעל עשיר, אתגלגל לו ברית נישואין ואשאר בגדול.
טוב, אורנה, אך מי יודע מה צופן העתיד. הכפר אינו גרוע מהעיר, יש בו אנשים חיי. אם תלכי אחרי הפרות, יקח לי פחות, ואוכל להכין ארוחת ערב.
דמיי, אני אפילו לא רוצה ללכת אחרי הפרות! כולם היה צוחקים עלי. מה זה אומר, אם אני לא אלך?
הילדים האחרים פוגשים בפרות, עוזרים לאבות. מה עושה אותך שונה?
אמא, למה אני צריכה להתבונן באחרים? יש לי את השכל שלי.
רינה, אמא של אורנה, נאנחה ובשתשת, הלכה לשוטט ברפת כשהבת מריחה קוסמטיקה בכבדות לשמחתה במקהלות הכפר.
חברותיה של אורנה התבוננו בקנאה במלכה המקומית, שלא טיפלה במטלות הבית, אפילו לא שטפה כלים, ולא חקרה את הארגזים. כנראה שאורנה לא ידעה מאיפה להתחיל עם הפרות. היא הייתה ילדה מאוחרת, בלתי צפויה. הבת הבכורה כבר נישאה, והייתה עם נכדים, והרינה גילתה שהיא בהריון. הלידה הייתה כמעט במקביל לבת הגדולה, רק שני חודשי הפרש. איך אפשר לא להינצל?
הזמן עבר, הילדים גדלו, ההורים הזדקנו. אורנה סיימה את בית הספר עם ציונים בינוניים, אך עם שאיפות גדולות. היא בחרה ללמוד להיות מחנכת עבודה נקייה, מכובדת, עם כבוד.
רינה נאנחה שוב, כשבעלה מכר שני תותי בקר, ושילמו לאורנה קוורס של שנה. אף אחד לא הבין במקור שהאורנה הייתה במצב של חוסר ביטחון. בשנת הלימודים האחרונה היא חזרה לעיתים הביתה. לפני המראה היא מתבוננת, מתפשטת, מביטה בחלון כאילו מחכה למישהו, אך רק היא מגיעה למועדון לבד.
ביום חופשי ביקרו חמותה של אורנה, אמרו: “יש לנו סחורה, יש לנו קונה”. ההורים לא הבינו את ההומור. אורנה, שלא ראתה את האופק, חטפה את לבו של בחור מכפר קרוב, שלמדו יחד באוניברסיטה אחרי הקולג’.
הם נישאו, ובסיום הקולג’ הייתה אורנה נשואה בהריון עמוק. שמועות פזזו על כך שהמבחנים נמסרו לה רק בגלל המצב, כי היא לא ברק קורסנית. השכירות בעיר נלקחה, וההורים של דוד שלחו חבילות אוכל כדי שהתחתן יוכל לפרנס את עצמו.
הבת נולדה יפה כמו אם. שני משקלים של משכורתו של דוד לא הסתפקו, שלושה מספיקו. דוד התעצבן, אמר:
את קובעת, אבל אינני רוצה לשמוע עוד. נמאס לי מהחיים האלו, משלם חצי משכרו לדוד של שכנה, בוא נעלה חזרה לכפר עד שליה תגדל, ונגמר.
הם אספו כמה חפצים והיגרו לכפר, שם קנו בית אחר, הישארו בחלק הראשון במקלט ריק. דוד מצא עבודה בחווה, מפעל, עם קידוד מכונות, משכורת קלה יותר אבל ללא עלות דיור. אורנה בחרה להישאר, כי היה לה אמא וחמות תומכות, שמספקות מזון וקשיים. זה היה כמו אגדה.
אבל האגדה נגמרה כשחמותה ואמא של אורנה התחילו להתלונן שהן רואות אותה מול המראה כל היום, בעוד הם מזדקפים בחצרות. “בואי נחליף תור עם נכדה, היא אוהבת לעבוד בחזית”. אורנה נאנחה, דוד הביט בה בעיניים עד שהבינה, והלכה לקצור גזר. כל קיץ עבר ללא פסולת באדמה, והקיץ הבא החליט לטעון את האדמה במתכונת אחרת, במקום לבזבז זמן לכל גזר.
דוד החליט לגדל בקר. חוות מרוויחה, דשא ואבקה, והקיבוץ קיבל פרה צעירה. בתחילה היה קשה לאורנה לקום מוקדם, אך היא הסתגלה. אחרי ארבע שנים היא חזרה לעבודה בבית הילדים, חיכתה למקום פנו במקום נופש, והחלה לנהל גן ילדים.
היא לא שמעה עוד על החיים בעיר, כי כל היום היה עסוק במלאכה, דאגות וספקי זמן. החמות כבר עברו למרכז, הבת של אורנה למדה בבית ספר, והיא קיבלה תואר כמנהלת גן. דוד פתח שיחה: “אולי נחשוב לעבור למרכז?”
אתה מתכוון? כאן יש לנו בית, גן, חווה, כסף מספיק. אנחנו גם מבקרים בעיר מדי פעם. אני אוהבת כאן, העייפתי מהעיר.
הזכרתי שלא עזרתי לך בכפר, ואני מתחרט. כעת מבינה שהחיים לא ניתנים בחינם, והייתה לנו בית משלי.
תמיד אהבתי את הכפר, רק שלא הבנתי זאת אז. אף פעם לא אומרת אף פעם. זוכרת איך צעקתי שלא אחיה בכפר? והנה כאן.
אהבו, תנו תגובות ושתפו במחשבותיכם!
אם תרצו עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות, אל תשכחו לייק. זה נותן לנו כוח להמשיך!
