את ורדית גינו ביישוב ברגע שנראה הבטן מתעגל מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! את בעלה, שמעון, כבר עשר שנים קברו בבית העלמין, ופתאום – נושאת ברחם. – של מי הילד? – ריכלו הנשים ליד הברזייה. – מי יודע? – ענו האחרות. – שקטה, צנועה… ותראי לאן הידרדרה! התגלגלה. – הבנות שלה לקראת חתונה, והיא – מסתובבת! בושה! ורדית לא הביטה לאף אחד בעיניים. הלכה מהדואר – תיק כבד על הגב – עיניה לאדמה. רק שפתיה קפוצות. לו רק ידעה איך זה יסתיים, אולי לא הייתה מסתבכת. אבל איך אפשר להתעלם, כשהבת בוכה מולך דמעות? והכל התחיל בכלל ממרינה, הבת שלה… מרינה – ממש יפיפייה, תמונת פורטרט. דומה דמיון מדהים לאבא המנוח, שמעון – שגם הוא היה יפהפה, הבחור הכי מבוקש במושב. בלונדינית, עיניים כחולות. כזאת יצאה גם מרינה. כולם חיזרו אחריה, וכל הצעירים במושב התלהבו ממנה. ואילו הקטנה, קטי, הלכה אחרי ורדית; שער כהה, עיניים חומות, שקטה וצנועה. ורדית חיה על הבנות שלה. אהבה את שתיהן מאוד, וגידלה אותן לבד, כמו סוס עבדה. שתי עבודות: ביום – דוורית, בערב – מנקה רפתות. הכל בשבילן. – אתן, בנות, צריכות ללמוד! – הפצירה בהן. – לא רוצה שתבלו את החיים כמוני, בלכלוך ובמאבק. לעיר צריך, להתקדם! מרינה עזבה לעיר – התקבלה למכללה למנהל. וכבר שם, כולם שמו לב אליה. שלחה תמונות – פעם במסעדה, פעם בשמלת מעצבת. ויש לה גם חתן – בן של מישהו חשוב. “אימא, הוא הבטיח לי מעיל פרווה!” כתבה. ורדית שמחה. קטי קימטה גבות – נשארה במושב, עובדת בבית החולים כאחות עזר. רצתה ללמוד, אבל לא היה כסף. כל קצבת השארים של ורדית והשכר שלה – הכל הלך למרינה ול-“חיים העירוניים” שלה. *** ובאותו קיץ מרינה חזרה. לא כמו תמיד – שמחה, אלגנטית, עם מתנות. אלא שקטה, חיוורת. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי ורדית פתחה את הדלת – ומרינה כולה בדמעות. – אימא… אימא… אבוד לי… סיפרה. החתן שלה, “המוזהב”, בילה איתה ואז נטש. והיא – בחודש רביעי. – כבר מאוחר מדי להפסיק, אימא! – בכתה מרינה. – מה לעשות? הוא לא רוצה לשמוע עליי! אמר שברגע שאלד – לא אראה אגורה! ויגרשו אותי מהמכללה! החיים שלי… נגמרו! ורדית כאילו נחתה עליה ברק. – איך, בת שלי… לא שמרת על עצמך? – מה זה משנה עכשיו?! – מרינה צעקה – מה לעשות?! בית יתומים? או פשוט להניח אותו באיזו פינה?! הלב של ורדית כמעט נעצר. בית יתומים? הנכד? בלילה ההוא לא עצמה עין. הלכה בבית כמו רוח. לפנות בוקר התיישבה ליד מרינה. – הכל בסדר, – אמרה לבסוף. – נישאר עם הילד. – אימא! איך?! – זעקה מרינה. – כולם ידעו! איזו בושה! – אף אחד לא ידע! – חתכה ורדית. – נגיד… שהוא שלי. מרינה לא האמינה באוזניים. – שלך? אימא, בת ארבעים ושתיים! – שלי, – חזרה ורדית. – אסע לדודה במועצה, אגיד שבאתי לעזור. שם אלד, שם אחיה זמן מה. ואת תחזרי לעיר. תלמדי. קטי, ששכבה ליד מחיצה דקה, שמעה הכל. בלעה את הכרית, בכתה בסתר. כאבה על אימא. ושנאה את אחותה. *** חודש אחרי זה ורדית נסעה. הכפר דיבר, ואז שכח. אחרי חצי שנה חזרה – לא לבד. עם תינוקון עטוף. – קטי, – אמרה לבתה החיוורת – תכירי, זה אחיך… מתן. הכפר נדהם. “זו ורדית השקטה?! אלמנה!” – של מי? – ריכלו שוב הנשים. – אולי של ראש הוועד? – השתגעת, מבוגר מדי. של האגרונום! גבר נאה, אלמן! ורדית שתקה, חטפה הכל. החיים התחילו – לא מאושרים. מתן היה תינוק קשה, צעקן. ורדית נקרעה מכל הכיוונים. הדואר, הרפת, ולילות ללא שינה. קטי עזרה – כביסות, נדנדת “האח”. מבפנים – כעסה. מרינה כתבה מהעיר. “אימוש, איך אתם? כל כך מתגעגעת! אין לי כרגע כסף, בקושי מסתדרת, אבל בקרוב אשלח!” כסף באמת הגיע – שנה אחרי. אלף שקל. וג’ינס לקטי קטן בשני מידות. ורדית התרוצצה. קטי עמה. גם גורלה של קטי התדרדר. בחורים מביטים – ומתרחקים. מי רוצה כלה עם “נדוניה” כזאת? אמא פרוצה, אח ממזר… – אימא, אולי נגלה? – שאלה קטי כשחגגה 25. – איך תעשי את זה? – נבהלה ורדית. – לא! נהרוס למרינה את החיים! התחתנה שם, טוב לה. מרינה באמת הסתדרה. סיימה מכללה, התחתנה עם איש עסקים, עברה לעיר הגדולה. שלחה תמונות מאירופה. בעיר – כוכבת אופנה. על ה”אח” – לא שאלה. ורדית כתבה מיוזמתה: “מתן עלה לכיתה א’, מצליח בלימודים”. מרינה החזירה מתנות יפות אך חסרות תועלת למושב… כך עברו השנים. מתן גדל – גבוה, כחול עיניים, בדמות מרינה. שמח, אהוב, מעריץ את ורדית וקטי. קטי, כבר ראש צוות באחיות בבית חולים האזורי. “רָבָּקָה זקנה” – ריכלו עליה. היא עצמה לא חיפשה כלום. כל חייה – לאימא ולמתן. מתן סיים תיכון בהצטיינות. – אימא! אני נוסע לירושלים! אלמד שם! – הודיע. ורדית רעדה. לירושלים… שם מרינה. – אולי תלמד במכללה האזורית? – ניסתה לשכנע. – מה פתאום! אני אגיע רחוק! – צחק מתן. – אראה לכן עוד! אתן תגורו בארמון! וביום שסיים מתן את הבגרות, מכונית שחורה ומהודרת עצרה מול הבית. מהרכב ירדה… מרינה. ורדית המומה, קטי מקפיאה את ידה עם המגבת. מרינה כמעט בת ארבעים, נראית ככוכבת, לבושה יוקרה, כולה זהב. – אימא! קטי! שלום! – שרה, נחנקת בנשיקה. – ואיפה… ראתה את מתן. הנער עמד, מנגב ידיו מבוץ. מרינה קפאה, מביטה בו וכמעט פורצת בבכי. – שלום, – בירך אותה מתן בנימוס – את… מרינה? אחותי? – אחות… – חזרה אחריו כהדהוד. – אימא, צריכים לדבר. ישבו בבית. – אימא… יש לי הכל. בית, כסף, בן זוג… אבל אין לי ילדים. פרצה בבכי, המסקרה היקרה נמרחה. – ניסינו הכל… טיפולים… רופאים… כלום. בעלי כועס. אני כבר לא יכולה. – למה באת, מרינה? – קטי שאלה בקור. מרינה הרימה עיניה. – באתי… בשביל הבן שלי. – השתגעת?! איזה בן?! – אימא, אל תצעקי! – צרחה מרינה גם – הוא שלי! שלי! אני ילדתי אותו! אני אתן לו הכל! ארשום אותו לאוניברסיטה! אקנה דירה בירושלים! בעלי… יודע! סיפרתי לו הכל! – סיפרת? – נדהמה ורדית – עלינו סיפרת? איך חרפת אותי? איך קטי… – נו באמת, קטי! – נפנפה מרינה – נתקעה במושב – תיתקע שם! למתן יש הזדמנות! אימא, החזרת לי את החיים אז – תשיבי לי את הבן! – הוא לא חפץ! – צעקה ורדית – הוא שלי! אני לא ישנתי לילות! גידלתי, חינכתי! ואז נכנס מתן הביתה. שמע הכל. עמד בכניסה – לבן כסיד. – אימא? קטי? מה… מה היא מדברת? איזה בן? – מתן! ילד שלי! אני אימא שלך! אמיתית! מתן הביט בה, אז עבר אל ורדית. – אימא… זה נכון? ורדית כיסתה פניה ופרצה בבכי. ואז קטי התפרצה. קטי השקטה, התקרבה אל מרינה ונתנה לה סטירה מצלצלת. – מפלצת! – צעקה, והכעס של כל חייה ניחר בקולה – אמא?! איזו מין אמא את? נטשת אותו! ידעת שכולם ריכלו על אימא בגללו?! ידעת שאני… נשארתי לבד בגללו?! לא בעל, לא ילדים! ועכשיו… באת?! לקחת? – קטי, די! – לחשה ורדית. – לא, אימא! מספיק! – פנתה למתן – כן! זאת אמך האמיתית! שזרקה אותך על אימא שלי כדי לעשות חיים בעיר! וזאת, – הצביעה על ורדית – סבתא שלך! שכל חייה קברה בשביל שתיכן! מתן שתק זמן רב. בסוף, ניגש לברכיים של ורדית וחיבק אותה. – אימא… – לחש. – אימוש. הרכין ראש, הביט על מרינה, שהתמוטטה בבכי. – אין לי אמא בעיר, – אמר בשקט, בטון נחוש. – יש לי רק אמא אחת. והיא כאן. וקטי, אחותי. לקח את ידה של קטי. – ואת… גברת… תלכי. – מתן! ילד שלי! – יללה מרינה – אתן לך הכל! – יש לי הכל, – השיב מתן. – יש לי משפחה טובה. ולך – אין כלום. *** מרינה עזבה בערב ההוא. בעלה, שחזה במתרחש מהמכונית, אפילו לא ירד. השמועה אומרת, שבשנה לאחר מכן עזב אותה. מצא מישהי שילדה לו ילד. מרינה נשארה לבד, עם כספה ויופיה. מתן לא נסע לירושלים. למד במכללה האזורית, הנדסת בניין. – צריך לבנות לנו בית חדש, אימא. וקטי? מאז שצעקה באותו ערב – כאילו נולדה מחדש. פתאום פרחה, בגיל שלושים ושמונה. אפילו אותו אגרונום – ההוא שריכלו עליו – התחיל להביט בה בחיבה. אלמן, גבר של ממש. ורדית התבוננה ופרצה בבכי – הפעם, מאושר. חטא אולי היה, אבל לאהבה של אם – אין גבול.

Life Lessons

Рахель בספר מטולה מיהרו לשפוט אותה ביום שבו הבטן שלה התחילה לבלוט מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה!

בעלה, שמעון, נקבר בבית העלמין כבר עשר שנים, ועכשיו הנה, היא בהריון.

ממי? לחששו נשים בצרכניה.

מי יודע! ענו אחרות. שקטה, צנועה תראי לאן הגיעה! קיבלה על עצמה מה שלא נשוא.

הבנות צריכות להתחתן, והאמא מתנהגת כך! בושה וחרפה!

רחל לא הביטה באיש. חזרה מסניף הדואר תיק כבד על שכמה ועיניה נעוצות בקרקע, שפתיה מהודקות.

לו ידעה לאן זה יתגלגל, אולי לא הייתה מסבכת עצמה. אך יש דברים שלב של אם לא יכול לעבור בשתיקה, כשדם מבשרה טובע בדמעות.

והכול התחיל בכלל מהבת שלה, יעל

יעל לא בת, אלא ליפת-תואר. דומה להפליא לאביה ז”ל, שמעון. היה גם הוא יפה-תואר, הראשון בין גברי מטולה. בלונדיני, כחול-עיניים. וכך גם יעל נולדה.

כל המושב הביט בה בערגה. הצעירה, תמר דמתה כל כולה לרחל. כהת-שיער, עיניה חומות, רצינית, כמעט בלתי-נראית.

רחל אהבה את שתיהן בלי סוף. לבד גידלה, נאבקה. עבדה בשתי עבודות: ביום דוורת, בערב ניקתה ברפת. הכול רק למענן.

אתן חייבות ללמוד, בנות! חזרה ואמרה להן. לא רוצה שתסחבו חיים של קושי וחבילות, כמותי. לעיר, קדימה, לעתיד!

יעל עברה לתל אביב בקלות, התקבלה למכללה. מייד משכה תשומת לב.

שלחה תמונות: פעם במסעדה יוקרתית, פעם בשמלה חדשה. וגם חתן! לא סתם מישהו: הבן של בכיר. “אמא, הבטיח לי מעיל פרווה!” כתבה.

רחל שמחה. תמר התקדרה. נשארה אחרי הצבא במושב, החלה לעבוד כאחות בבית החולים המקומי. רצתה ללמוד, אבל הכסף נגמר.

כל קצבת האלמנות המשיכה ללכת על יעל ועל חיי העיר.

***

בקיץ ההוא יעל הגיעה לביקור. לא כדרכה רועשת, לבושה, מתנות ביד. הגיעה שקטה, ירקרקה משהו.

יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי מצאה אותה רחל על המיטה, בוכה אל תוך הכר.

אמא אמא הלכתי לאיבוד

וסיפרה הכול. הארוס, “הנסיך”, בילה איתה ואז עזב. והיא בחודש רביעי.

לעבור הפלה כבר אין טעם, אמא! יללה יעל. מה אני אעשה? הוא לא רוצה לשמוע ממני!

אמר שאם אלד לא אראה שקל! ומהמכללה יזרקו אותי! החיים שלי גמורים!

רחל ישבה מוכת הלם.

לא לא נזהרת, בתי

ומה זה משנה?! התפרצה יעל. עכשיו מה? לתינוקיה? פשוט לעזוב ברחוב?!

לרחל הלב כמעט נעצר. למסור את הנכד לידי זרים?

אותו לילה לא עצמו עיניה. הלכה בבית, נפשה סוערת. עם שחר ישבה לצידה של יעל.

זה בסדר, אמרה בקול יציב. אנחנו נתגבר.

אמא! איך?! כולם יגלו! תתביישי!

אף אחד לא יידע, קבעה רחל. נגיד שזה שלי.

יעל לא האמינה לאוזניה.

שלך? אמא? את קולטת מה את אומרת? בת ארבעים ושתיים!

שלי, חזרה רחל. אסע לדודה ברעננה, כאילו באתי לעזור. שם אלד ואשאר קצת. את תחזרי ללימודים. תמשיכי, בתי.

תמר, שחגגה מאחורי הקיר הדק, שמעה הכול. שקטה, בלעה כרית ודמעיה שוטפים. ריחמה על אמה, ותיעבה את אחותה.

***

כעבור חודש נסעה רחל. המושב ריכל ושכח. חצי שנה לאחר מכן חזרה לא לבד. עם תינוק עטוף בשמיכה כחולה.

הנה, תמרי, אמרה לבתה החיוורת, תכירי. אחיך מתן.

המושב השתנק. הנה רחל ה”שקטה”! הנה האלמנה!

ממי? רחשו הנשים. אולי מהמזכיר?

מה פתאום, הוא זקן מדי. מהחקלאי! הוא גבר נאה, אלמן!

רחל שתקה, סופגת השמצות. החיים הפכו קשים מתמיד. מתן לא היה תינוק רגוע. לא לילה, לא יום.

התרוצצה בין הדואר למשק, ועכשיו לילות ללא שינה. תמר עזרה בשקט כיבסה, נענעה את “האח”. בליבה סערה.

יעל כתבה מתל אביב. “אמא, איך עובר עליכן? מתגעגעת! בינתיים אין לי כסף, קשה לי בעצמי. אבל אשלח בקרוב!”

הכסף הגיע אחרי שנה אלף שקלים, וג’ינס לתמר שהיה קטן בשני מידות.

רחל התרוצצה. תמר עזרה לה. גם חייה של תמר נעצרו. הבחורים הביטו ואז התרחקו. מי רוצה כלה עם “מטען” כזה? אם “משוחררת”, “אח” לא ברור ממי.

אמא, אמרה תמר יום אחד, כשמלאו לה עשרים וחמש, אולי נספר כבר?

השתגעת, בתי! נבהלה רחל. בשום אופן! נהרוס ליעל את החיים! היא התחתנה. עם איש טוב.

יעל אכן “מסודרת”. סיימה תואר, נישאה לסוחר מהמרכז. חייתה ברמת השרון.

שלחה תמונות: פעם בחופשה ביוון, פעם בטורקיה. בתמונות מלכת העיר.

על “האח” לא שאלה. רחל בעצמה כתבה לה: “מתן התחיל כיתה א’. מביא חמישיות.”

יעל החזירה צעצוע יוקרתי חסר תועלת במושב.

הזמן חלף. מתן חגג שמונה עשרה.

גבהה, כחול עיניים, כמו כמו יעל. שמח, חרוץ. אהב את “אמא” ואחותו.

תמר, התרגל לבסוף. עבדה כאחות אחראית בבית החולים האזורי.

רווקה זקנה, ליחששו מאחוריה. גם היא השלימה עם הגורל כל חייה לאמה ולמתן.

מתן סיים את התיכון בהצטיינות.

אמא! אני נוסע לירושלים! אלמד שם! בישר.

לרחל התכווץ הלב. לירושלים שם יעל.

אולי כדאי למכללה שלנו, פה בצפון? הציעה בזהירות.

מה פתאום, אמא! אני צריך לפרוץ! תראו, אראה לכן! עוד תגורו בארמון!

וביום שסיים את הריאיון האחרון, נעצרה רכב יוקרתי ליד הבית.

יצאה ממנו יעל. רחל השתנקה. תמר, שיצאה עם סמרטוט ליד הדלת, קפאה.

יעל התקרבה לגיל ארבעים, אבל נראתה כדוגמנית רזה, חליפת מעצבים, שפע תכשיטים.

אמא! תמר! שלום! שרה, מנשקת את רחל ההמומה בלחי. ואיפה

אז הבחינה במתן. ניקבץ מהחצר, ידיו מנגב בד.

יעל נעצרה. הביטה בו שלא מסרה. ואז עיניה דמעו.

שלום, אמר מתן בנימוס. את יעל? אחותי?

אחותי הידהדה יעל. אמא, עלינו לדבר.

התיישבו בבית.

אמא יש לי הכל. בית, כסף, בעל אבל ילד אין לי.

התחילה לבכות, איפור נמרח.

ניסינו הכל. טיפולים, רופאים לשווא. בעלי כועס. ואני לא יכולה יותר.

למה באת, יעל? שאלה תמר בקול כבוש.

יעל הביטה בה בעיניים רטובות.

באתי בשביל הבן שלי.

נטרפת על דעתך?! איזה בן?!

אמא, אל תתרגזי! גם יעל הרימה קול. הוא שלי! אני ילדתי אותו! אני אתן לו הכל! יש לי קשרים!

ייכנס לכל אוניברסיטה, דירה נקנה לו! בעלי יודע הכל!

הכל? קראה רחל. ומה עם מה שקרה כאן? איך השפילו אותי? מה תמר עברה?

ומה תמר! נהמה יעל. ישבה במושב ותשאר! למתן יש עתיד! אמא, החזרת לי אז חיים תני לי עכשיו את בני!

הוא לא חפץ! צרחה רחל. הוא שלי! לילות לא ישנתי, גידלתי, חינכתי! הוא

ואז נכנס מתן. שמע הכל. עמד בפתח חיוור כסיד.

אמא? תמר? מה מה זה?

מתן! בני! אני אמך! שמעת? אמך האמיתית!

מתן הביט בה כעל רוח. ואז נעץ מבט ברחל.

אמא זה נכון?

רחל הסתירה פניה, בכתה. ואז תמר פרצה.

עוד לא נשמעה בה תקיפות כזו. ניגשה ליעל, הכתה לה סטירה חמה. יעל נזרקה אל הקיר.

רעה! צרחה תמר. כל חייה המדוכאים יצאו בזה הרגע שמונה עשרה שנים של השפלות, החיים האבודים, העלבון כלפי האם. אמא?! איזו אמא את?

עזבת אותו כמו כלב! את יודעת מה אמא עברה כאן, את ידעת שכולם שפטו אותה? את ידעת שאני בגללך? לבד, בלי גבר, בלי ילדים?! ועכשיו באת לקחת?

תמר, די! לחשה רחל.

לא די, אמא! מספיק! סבלנו די! תמר פנתה למתן. כן! זו אמך! שבגללה אמא שלנו סבלה כדי שליעל יהיה חיים. וזו, הצביעה על רחל, סבתא שלך! שנתנה את כל חייה עבור שתיכן!

מתן שתק. לבסוף ניגש לרחל, כרע, חיבק.

אמא לחש. אימא שלי.

הרכין ראשו, הביט ביעל ההמומה.

אין לי אם בעיר, אמר בשקט, בתקיפות. יש לי רק אם אחת. כאן. ואחות.

התרומם, לקח את תמר בידה.

ואת גברת תלכי.

מתן! בני! ייללה יעל. אתן לך הכל!

יש לי הכל, חתך מתן. יש לי משפחה נהדרת. ולך אין כלום.

***

יעל עזבה באותו הערב. בעלה נשאר ברכב, לא יצא.

אמרו, כעבור שנה עזב אותה. מצא אחרת שילדה לו. יעל נשארה לבד, עם הכסף, עם ה”יופי”.

מתן לא נסע לירושלים. הלך לטכניון בנוף הגליל, הנדסה.

אני צריך כאן, אמא. נבנה בית חדש.

ותמר? באותו ערב השתנתה. חיה, ופתאום פרחה בגיל שלושים ושמונה. החקלאי ההוא, עליו ריכלו הנשים, התחיל להזמין אותה לטיולים. גבר נאה, אלמן.

רחל הסתכלה ופרצה בבכי דאז, מבכי של אושר. החטא אולי יש בו משהו. אך אין דבר שלב של אם לא יכול להקריב עבור ילדיה.

החיים לפעמים קשים, מלאים שיפוטים וגם ויתורים, אבל לב שמקריב זוכה לאהבה האמתית.

Rate article
Add a comment

7 − three =