יום שני.
היום הראשון שלי כפנסיונר. מיום שישי, כשעזבתי את העבודה במשרד העירייה בתל אביב אחרי עשרות שנים, שהכול חגגו לי עם עוגה ענקית ובלונים, עברו יומיים בלבד והנה אני מגלה שבסיפור הזה יש מלכודת.
יום שישי היה מרגש המזכירה הביאה עוגת גבינה מסורתית, ראש המחלקה הגישה לי זר פרחים ושובר מתנה לקוסמטיקאית, אפילו דני המאבטח, שבמשך עשרים שנה לא זכר איך קוראים לי, לחש לי “תהני מהחיים”. חייכתי, שתיתי תה עם כולם. זה הרגיש נכון.
ביום ראשון בערב התקשרה אליי נועה, הבת שלי.
“אמא, אני ודוד חשבנו… עכשיו כשאת בפנסיה, יש לך זמן, נכון?”
“בגדול, כן,” עניתי בזהירות, וחשה פנימה משהו נדרך.
“נפלא! את יכולה לאסוף את הילדים מהגן, להישאר איתם עד שנחזור מהעבודה?”
“כל יום?” ביררתי.
“כן, מה כבר יש לך לעשות? את הרי בבית”.
“מה כבר יש לך לעשות.” המשפט הזה, בטון ההוא כאילו להגיד “את בכל מקרה כל היום מתבטלת”. עניתי: “בסדר, נועה”.
ופתאום משהו התחיל לרתוח לי בלב.
ביום שני הייתי אמורה להתחיל בשיעורי ריקוד “ריקודים לנשים מבוגרות” במתנ”ס בגבעתיים, שנרשמתי ושילמתי מראש כבר מזמן. הבטחתי לעצמי את זה אחרי שראיתי בכיכר רבין אישה מבוגרת, זקופה, עם חיוך ענק ונצנוץ בעיניים רציתי גם אני להרגיש ככה.
אבל הלכתי לגן, אספתי את מעיין ורוני.
מעיין ביקשה תסרוקת כמו של אנה ב”פרוזן” (החדשה). רוני שפך את המיץ ענבים על השטיח החדש. בערב כבר הרגשתי כמו חפיסת קלפים שאיבדה צורה. בלויה ופחות צבעונית, עם קצוות מקופלים.
נועה הגיעה לאסוף אותם כמעט בשמונה. “תודה אמא! את פשוט אוצר!”
“בטח, אוצר,” חשבתי.
שלושה שבועות זה נמשך. שלושה שבועות, שזה לא הרבה כשמדובר בשיפוץ דירה, אבל מספיק לגמרי כדי להבין איך משתמשים בך בלי רוע, מתוך הרגל.
כל בוקר נועה מתקשרת, עליזה ונמרצת:
“אמא, את אוספת היום, נכון?”
לא שאלה; זו הודעה. כמו סמס מבנק: “סכום הופחת מהחשבון שלך”.
עונה אוטומטית “כן”, מתוך הרגל ארוך שנים שלא להפריע הרגל שנוח לכולם חוץ מלבעליו.
את החוג ביטלתי. התקשרתי למתנ”ס, אמרתי שאולי אחזור מאוחר יותר. הובטח לי שהמקדמה שמורה לי עד סוף החודש.
חודש עבר ולא הלכתי.
ביטלתי פגישה עם אילנה, חברה מהעבודה שיצאה לפנסיה ונכנסה חזק להליכות בירקון ולריבות רימונים. תכננו סרט צרפתי בסינמטק. התבטל.
“פעם הבאה”, אמרה.
“פעם הבאה” משפט מנחם שמסתיר שהוא בעצם “כנראה לא”.
הימים התחילו להיראות אותו דבר. אספתי, האכלתי, משגיחה רוני שוב שופך, מעיין שוב מושכת בחולצה. בגוף שלי נבנה כאב גב, ובערב כבר הכל כאב ביחד.
כל ערב נועה אומרת: “את פשוט אמא מדהימה!” ונעלמת, ואני חושב לעצמי משהו פה לא מסתדר.
הרמז הגיע מהטלוויזיה. ראיתי תוכנית בוקר, אישה מבוגרת אמרה: “חייתי כל חיי בשביל אחרים. רק בגיל שישים הבנתי שמגיע לי גם לחיות בשביל עצמי”.
הפנמתי.
הוצאתי מהמגרה את לוח שיעורי הריקוד, ראיתי שבעוד חודש וחצי העונה מסתיימת. מספיק זמן אם באמת אני רוצה. ורציתי.
התקשרתי להירשם. שמתי את הלוח על המקרר, מתחת למגנט מאילת.
התקשרתי לאילנה בשבת הבאה אנחנו בסרט.
שני שיחות ויש לי שוב משהו שהוא שלי.
ביום ראשון טיילתי לבד לאורך הירקון, קניתי קפה וישבתי בתצפית קטנה ליד המים. זוג מבוגר לידי דיברו וצחקו בלחש, הבטתי בהם וחשבתי על כך שפנסיה היא לא סוף זה התחלה אחרת. שלב שאתה סוף-סוף לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לחיות.
ביום שני שבתי לגן.
נועה, כשראתה אותי מחייכת בערב, שאלה, “אמא, למה את כל כך מרוצה?”
“סתם מצב רוח טוב,” עניתי.
היא משכה בכתפיים.
ביום שישי בערב, שיחת טלפון מנועה:
“אמא, אני ודוד נוסעים לשלושה ימים לצפון, חייבים חופשה. את תשמרי על הילדים?”
הבעיה בדיוק בימים האלו סגרתי טיול עם אילנה ועוד שתיים מלון בטבריה, כולל ארוחת בוקר וסיור ברמת הגולן. הכל כבר משולם.
הבטתי על הטלפון, על הטיול שתליתי על המקרר.
חשבתי. עד עכשיו תמיד אמרתי “כן” בלי לחשוב. אבל הפעם השארתי דממה של שלוש שניות נצח בטלפון.
“נועה, אני לא יכולה.”
השתרר שקט מהצד השני.
“מה? למה?”
“קבענו טיול לטבריה, אני נוסעת עם חברות.”
שקט.
“את עושה צחוק?”
“לא.”
“אמא… את בפנסיה! מה יש לך לעשות חוץ מלשמור על הנכדים?”
“אני סבתא, לא בייביסיטר בחינם.”
הפעם הקול שלה נשבר: “את לא מבינה שאנחנו עובדים? שאנחנו סומכים עלייך?”
“ואני עוזרת שלושה שבועות כל יום. זה לא עזרה?”
“את ממילא בבית!”
שוב הטון ההוא.
“נועה, שלושים שנה חייתי למענך. לבד, בלי חופשות רגילות. לא מתלוננת, זה היה בחירה שלי. אבל עכשיו, אני רוצה סוף סוף לחיות מעט גם בשביל עצמי”.
שקט.
“זו אנוכיות”.
“תקראי לזה איך שאת רוצה”, עניתי וסגרתי.
לא האמנתי שעשיתי את זה.
עשרים דקות אחרי נועה מחייגת שוב.
“אמא, אז מה נעשה עכשיו?”
“לא יודעת, בגילך גם לא ידעתי, הסתדרתי.”
“זה לא אותו דבר!”
“למה?”
שקט.
“אבל את בפנסיה, במה תעסיקי את עצמך?”
“מה שאני בוחרת ריקודים, טיולים, קפה בבית קפה מול הים, סרטים. או סתם להביט מהחלון זה גם בסדר. גם את לא מסבירה לי מה את עושה בשבת.”
“אני עובדת!”
“גם אני עבדתי שלושים שנה.”
פאוזה ארוכה.
“אמא, השתנית.”
“נכון. עדיף מאוחר מלעולם לא.”
“אני לא מבינה אותך.”
“יום אחד תביני.”
נפרדנו בקרירות.
ישבתי מול החלון, מביטה אך לא חושבת.
אחר כך שלחתי הודעה לאילנה: “נוסעות. תסגרי”.
התשובה הגיעה מיד: “איזה כיףףף!”
חייכתי. בחוץ אפריל התעורר, הכול ירוק, פורח.
נועה לא התקשרה ארבעה ימים.
בזמן הזה טיילתי בטבריה, שתיתי תה צמחים קטן, צילמתי את הכנרת וצחקתי עם אילנה על כלום. דברים כאלה מצחיקים כשאת סוף סוף חופשייה, ללא שעון דופק.
חזרתי בערב יום ראשון.
למחרת נועה התקשרה. בהיסוס.
“אמא, נדמה לי שטעיתי. את לגמרי זכאית לחיים שלך.”
“שמחה שאת מבינה.”
“פשוט התרגלנו… תמיד היית שם.”
“גם לי יש חלק בזה.”
שקט.
“אמא, תעזרי מדי פעם? לא כל יום, כשאפשר?”
“בטח, באהבה. הנכדים שלי אהובים. אבל מדי פעם זה לא כל יום, רק כי ‘את בבית’.”
“נכון”, אמרה בשקט.
עכשיו אני אוספת את מעיין ורוני בימי שישי מרצון, מהלב. הם ואני מכינים חלה, צופים בסרטי ילדים, ולפעמים אני מספרת להם על טבריה, על הדקלים, על תה מתוק במיוחד.
ובימי שלישי?
ריקודים.
מעיין ורוני כבר מתגאים בגן שסבתוש שלהם רוקדת.
וזה, אתם יודעים, הרבה יותר טוב מסבתא שיושבת תמיד בבית.
השיעור האישי שלי?
חיכיתי שנים לפנות לי מקום. עכשיו הגיע תורי לרקוד ושאף אחד לא יקח לי את הבמה.
