את החתול “מרסל” כבר החזירו שלוש פעמים כמסוכן. אני לקחתי אותו הביתה וכמעט איבדתי אותו כבר ביום הראשון, כשניסה לברוח.
החתימה השלישית בכרטיס שלו טרם התייבשה, וכבר רציתי לנגב את הידיים בג’ינס, כאילו הזיעה מסגירה את הטעות שלי.
במקלט החיות בפאתי תל אביב ריח הכלור, המתכת והתקווה השבורה מילא את האוויר. עמדתי ליד כלוב מספר 42 והרגשתי את הגרון מתייבש.
שם ישב מרסל. לא “חתולוש”, לא “פלאפי”, אלא צל אפור, עם הגב אל העולם, נעוץ במבטו אל האריחים הלבנים, כאילו הם הדבר היחיד שאף פעם לא יאכזב.
“אל תעשה את זה”, אמרה מאחוריי מרים גרוסמן, מנהלת המקלט, אישה עם תספורת קצרה ותנועות של מי שראתה יותר מדי כוונות טובות שנגמרות בתחבושות.
היא פתחה תיקייה ללא דרמה רק עובדות יבשות. “שלוש משפחות בתוך חצי שנה. ראשונה רצו חתול ‘בשביל הילדים’, מרסל שרט את הילד. שניה גברת מבוגרת, הוא סינן לעברה ברגע שנכנסה. שלישית החזירו אחרי יומיים. לא הסבירו אפילו למה.”
אני עובד בהייטק, בראש שלי הכל תלוי בסיבות. אם המערכת נתקעת, יש באג. אם משהו “תוקפני”, סימן שהוא מגן על עצמו.
מבעד לזכוכית ראיתי את עיניו הצהובות, ופתאום הלב שלי האיץ לא מפחד, אלא מעקשנות. לא היה בו רוע לשם רוע. היה בו “אל תתקרב.”
“אני לוקח אותו,” אמרתי, עורי מצטמרר מכובד ההחלטה.
מרים נאנחה קצרות, כמו אישה שהתעייפה להתווכח עם אנשים לפני שהם נופלים. “אל תגיד שלא הזהרתי. הוא שבור. לא כולם חוזרים חזרה.”
השבוע הראשון בבית לא היה קליטה היה מצור.
אני גר לבד, בדירה עירונית קטנה, כל דבר במקומו, השקט כמו משרד אחרי שעות. חשבתי שהשקט ירגיע אותו. במקום זה הוא נהיה חשדן, כאילו שקט הוא מלכודת.
ברגע שפתחתי את הכלוב, מרסל נעלם מתחת לספה כמו מים שזולגים תחת הדלת. שלושה ימים לא ראיתי דבר חוץ מחלל ריק, רק שמעתי בלילות צעדים זהירים לקערה, רשרוש, נשימה עצורה נוכחות של חיים שנזהרים ממני.
ביום הרביעי עשיתי מה שאנשים עושים כשהם נשברים. בילבלתי בין צורך לזכות.
חזרתי מוקדם, הראש מלא דדליינים, הכתפיים רועדות מציפיות של אחרים. רק רציתי לגעת במשהו חי שאולי, סוף סוף, הדירה שלי תהפוך לבית ולא רק מקום לישון.
כרעתי ליד הספה, שלחתי יד ודיברתי באותו קול רך שמכוון לא לחתול אלא לבדידות. “נו, מרסל בוא אליי.”
במקום יללה, שמעתי נהמה נמוכה, עמוקה. התעלמתי, רציתי הוכחה שמגיע לי אהבה ללא תנאים.
הכאב הגיע מיד. לא “הוא נבהל”, לא “הוא נלחץ” הוא התפוצץ. ציפורניים על גב היד, צריבה חמה, האוויר פתאום דחוס. משכתי את ידי, נחבטתי בשולחן, קיללתי בלב.
הוא הביט בי מתוך הצללים, עיניים ענקיות, אוזניים לאחור. לא היה אשם אלא מי שנלחם על חייו.
חבשתי שריטות, וביחד עם הפלסטר עלתה בי זעם: על העייפות, על הצורך שלי, על החתול הזה ש”לא נותן כלום”, על מרים שאולי צדקה. “טוב,” לחשתי, “שב שם.”
השבועיים שאחר כך היו מלחמה קרה. אותו גג, שני עולמות. כשנכנסתי נדרך. כשהבטתי הסיט מבטו. כל צליל היה משא ומתן, כל צעד אזעקה.
התחלתי להבין למה החזירו אותו. אנשים רוצים חיית מחמד שתאהב אותם, שתמלא חלל, שתכניס חמימות לשגרה. מרסל לא נתן חמימות. הוא הגביר את השקט. הוא הזכיר שגם בית יכול להרגיש מוזר.
ערב אחד כבר החזקתי את הטלפון, המספר של המקלט היה פתוח, האצבע מעל לחיצה. ראיתי את עצמי מן הצד נסיגה קלה מהבעיה.
ואז הגיע אותו שלישי.
יום שדרס אותי. עבודה שהתפוצצה, פגישות, מבטים, לחץ הכל רמז “אתה אשם”. חזרתי ריק, הראש פועם.
פתחתי דלת, זרקתי תרמיל לפינה, לא הדלקתי אור. לא קראתי למרסל. לא העמדתי פנים.
צנחתי על הרצפה, גב לקיר, עיניים עצומות. רק נשמתי, בקושי.
הזמן נמתח.
ואז שמעתי צעדים חרישיים.
טופ. טופ. טופ.
לא נעתי. לא היה אכפת לי מה יעשה. שיקרה מה שיקרה. אין בי כוחות להגן על הכבוד.
משהו חם נגע ברגל ונעלם מיד.
פקחתי עיניים מרסל ישב מטר ממני. לא עלי, לא לידי, מדויק מטר. קו שרטט בעצמו.
הוא הביט בלי כעס. מצמץ באיטיות.
משהו בי קרס לא מכאב, מהבנה. שלוש משפחות ואני עשינו את אותה טעות: ניסינו “לקחת” אותו בזמנים שהיה נוח לנו. בלבלנו גבולות עם אופי. קראנו לפחד “תוקפנות”.
מרסל לא היה רע. הוא היה מסוגר, זהיר, רצה שליטה במרחב.
והוא כאב דומה לי עד העצם.
“הבנתי,” לחשתי, והגרון שרף. רק לא לשבור את הרגע.
לא שלחתי יד, לא התקרבתי. נשארתי במקום, כמו מי ששוהה לצד מי שלא רוצה מגע, רק שיראו אותו.
“אני לא אגע בך, מבטיח.”
הוא הביט עוד רגע, בודק אם זו אמת. ואז השתרע לא ככדור, עירני, ראש בין הרגליים, זנב מקפץ ועוצר.
ישבנו כך כמעט שעה. אדם וחתול, מטר של פרקט מפריד ושותפות של הבנה. זה היה השקט הכי אינטימי שהרגשתי זה שנים.
מאז הפסקתי “לקרוא” לו. לא ניסיתי, לא דחקתי, לא שכנעתי. חזרתי הביתה, הנהנתי כמו לשותף בדירה וחייתי הלאה.
המרחק השתנה. מטר הפך לחצי מטר. לילה אחד הוא נשכב בקצה הספה כשעבדתי. לא ביקש מגע, לא הפגין חיבה. פשוט היה.
שלושה חודשים ואז, דבר קטן שהרעיד אותי.
עבדתי ליד המחשב ופתאום משהו קל ליד הקרסול. מרסל רק נשען. כאילו בודק אם אשתמש בזה כתירוץ לתפוס אותו.
לא זזתי. המשכתי לעבוד, דמעות צורבות מאושר כמעט.
חצי שנה, ומרים לא הייתה מזהה אותו. לא כי הפך ל”חתול של חיבוקים”. ממש לא. עדיין נעלם כשרואים אורחים, עדיין נדרך מתנועה חדה.
אבל הוא מקבל את פניי בדלת. בשלושה צעדים, מבט איטי, מצמוץ הברכה שלנו, ה”אני שמח שאתה כאן”.
אתמול בערב נרדם ליד שולי המקלדת. הנחתי את היד בסמוך לכף רגלו בלי לגעת ממש. הוא פקח עין, ראה, נשף באיטיות ונרדם שוב.
חשבתי שהקשה מאחוריי. ואז, בשבת בבוקר הדלתות נשארו פתוחות לרגע, טכנאי נכנס, ומרסל זינק.
“לא מרסל.”
רצתי למסדרון וראיתי אותו על המדרגה, נוקשה, פחד עוטף אותו. התקרבתי לגמרי אינסטינקטיבית הוא התכווץ כמו קפיץ.
הגוף שלי קפא, חזה התרוקן. ידעתי אם אמשיך, כל שבנינו יימחק.
התיישבתי על הרצפה, גב לקיר, לא מתקרב אפילו בסנטימטר. מהמעמקים בקולות הטכנאי ודפיקות מים, כל רעש היה בגידה בשקט שמרסל למד לשרוד בו.
בעינית הופיעה שכנה עם מבט של מי שלא שואל סתם.
“אתה בסדר?” שאלה, לא כתקיפה כבדיקה.
“כן,” עניתי חרישית, “החתול ברח, הוא בבהלה.”
היא ראתה אותו ולא עשתה כלום. לא מחוות, לא “פססס” מיותרת. רק הנהנה. “אז לא זזים.”
פשטותה ריככה אותי, יותר ממאה עצות בגוגל. עמדנו, משני צדדים של המסדרון, בין שנינו מרסל כלוא בפחד כמו בפיה של בקבוק.
דיברתי אליו בשקט, לא קורא, לא משדל רק כדי שהקול שלי יהיה ברקע. “אני כאן. לא מתקרב.”
מרסל מצמץ במהירות, לא כמו בבית, אלא בחוסר מנוחה. הסתובב, נשם, ירד מדרגה ועוד אחת ונעלם מעבר לפינה. למרות שצרח בי “לרוץ” ידעתי: שבירת אמון היא חיפזון, לא אגרסיה.
חזרתי פנימה. המתנתי שתיגמר המולת הטכנאי, משגיח כמו גרוש סכנה.
כשנשארתי לבד, עשיתי שוב מה שחיבר בינינו לפני חודשים. פתחתי דלת כניסה, השארתי חרך קטן לא כהזמנה לבריחה, אלא כשביל חזרה.
ישבתי על הרצפה, גב לקיר, טלפון רחוק שלא אשבר ואתחיל לרדוף בבהלה.
חצי שעה נמרחה, אחר כך שעה. גרוני יבש, לא מעייפות של עבודה מהמאבק לשלוט בדבר ששונא שליטה.
כמעט דמיינתי אותו משוטט בבניין, בורח מאנשים, הופך ל”אגדה על החתול שברח”. זה חנק בי אשמה, כמעט קמתי.
ואז שמעתי.
טופ. טופ. טופ.
הופיע בפתח צל אפור מול מנורת המדרגות. לא פרץ, לא ברחץ. הסתכל ארוך, בודק האם זו מלכודת, האם אנסה לתפוס אותו.
לא זזתי, אפילו כשהשרירים כאבו. רק נשמתי.
מרסל נכנס בצעד, עוד צעד, כמי שחוזר לא לבית אלא להסכם. חלף על פניי במרחק היד, נוגע קלות בבד מכנסיי. בחירה שלו.
משהו בי השתחרר לא אושר, אלא הבנה: אמון זה לא חוסר פחד. זה לחזור למרות הפחד.
ימים אחר כך התרחק אכל רק בהיעדרי, הסתגר יותר, חזר להיות רפאים. קיבלתי זאת כמחיר לטעות הקטנה עם הדלת.
לא ניסיתי “לפצות”. לא קראתי, לא דחקתי. שמרתי הבטחה: לא פולש.
בליל השלישי הגיע פיוס קטן וחד.
ישבתי מול המחשב, חדר כחול-בהיר מהמסך. הרגשתי מבט. מרסל שכב מאחור על השטיח, לא קרוב, דווקא רחוק שני מטרים, כאילו הוסיף סעיף: “זכור שכמעט איבדת אותי.”
רציתי לחייך, ואולי לבכות כי זו יושר. הוא לא מעניש הוא מלמד.
מאותו בוקר הדירה נראתה לי אחרת לא כמבצר נעול, אלא כשטח משותף, שבו למישהו אחר דרושים מוצאים.
קבעתי פינות שלא אדרוך בהן, הפסקתי להזיז רהיטים בלי סיבה, לא עוזב דלת פתוחה “רק לשנייה”. לא מיראה מהחתול מכבוד לאופן שבו שורד בעולם.
והדבר המופלא: זה פגע גם בי. התחלתי להרגיש כמה פעמים בחיי אני משאיר “דלתות” פתוחות ללחץ, לדרישות, לרגשות זרים. מרסל לימד אותי לעצום אותן, בלי בושה.
בוקר ראשון התקשרה אחותי. דחיתי את ביקוריה שוב ושוב בטענה ל”עסוק” אבל האמת: קשה לי להיות “נורמלי” ושמח כשהפנים שלי ריקות.
“אקפוץ לקפה, רק לשעה?” אמרה, קליל, כאילו זו בדיחה חמה.
הבטתי במסדרון מרסל בצל, וכמעט אוטומטית עמדתי לסרב. אבל הפעם הקשבתי לעצמי ואמרתי: “בסדר. רק לא ניגע בו. הוא בוחר.”
הגיעה עם שקית עוגיות, בלי חיבוק קולני ומתעניינת. דיברה ברוגע, הניחה כוסות בעדינות, כאילו החדר רגיש לקולות.
מרסל לא הופיע זמן רב, אבל הרגשתי אותו סונר עדין שמודד אוויר. אחותי דיברה על עבודה, על שגרה, ופתאום עניתי בקלות, בלי הכובד שבלב שמתלווה לאינטראקציות.
ואז הופיע בפתח. לא התקרב. המרחק שלו, בשליטה. הביט, הציץ באחותי, בי מצמוץ איטי.
משהו בי הותאם למקומו. לא “קיבל אותה”. הוא ראה שלא הפכתי אותו לאטרקציה.
גם היא שמה לב לא זזה. קולה נעשה שקט, רך. “הוא יפה. כזה חושב הרבה.”
חייכתי קלות. “הוא חושב תמיד.”
כשנפרדה, עצרה בדלת, אחזה בכתפי. “אתה השתנית. אתה נושם אחרת.”
נשארתי במסדרון עם המילים הללו, כמו פנס קטן. מרסל במרחק שלושה צעדים מסתכל. מצמצתי אליו. הוא חזר במצמוץ, כאומר: כן, גם אתה לומד לא לשבור.
ימים אחר כך נזכרתי במרים, בקולה העייף: “לא כולם חוזרים”. פתאום הבנתי הוא לא “חזר”. הוא הגיע למקום שבו לא כופים נוחות.
ביום שישי, חזרתי שוב למקלט. האוויר כבד, העיר אפורה, ריח הכלור שב וקצת פחות חריף. אולי כי הבנתי שסך הכל מאחוריו יש פחד, לא רוע.
מרים הביטה בי, כבר מוכנה למשפט של “אמרתי לך”.
“אל תגיד לי ש” החלה.
“לא,” קטעתי. “לא החזרתי. באתי לספר הוא בבית.”
קפאה רגע, משהו קטן בכתפיים רוצה לשמוח אבל עוד לא נותנת.
סיפרתי בקצרה על החשכה, המרחק, ההסכם, הטעות עם הדלת, ואיך הוא שב לא כי ניצחתי, אלא כי פתחתי שביל.
הקשיבה, עייפה, אך עיניה פעם ראשונה הפשירו “הבנת את הכי קשה,” אמרה. “לא ‘להציל’. פשוט לתת קיום בלי לדרוש תודה.”
עמדתי רגע בין הכלובים, שומע את השקט של החיים, ועלה בי רצון להיות לתועלת בלי תשואות.
“אם תצטרכי, אשמח לעזור”, אמרתי. “לנקות, או סתם לשבת ליד אלה שלא אוהבים ליטופים. למדתי לחכות.”
הביטה בי, לראשונה, ברצינות. הנהנה. “אנחנו צריכים אנשים שלא ממהרים.”
בערב חזרתי הביתה. מרסל כבר חיכה בשלושה צעדים מהדלת. מצמוץ, מצמוץ. הכל נראה אותו דבר אבל בפנים לי פתאום נהיה יותר מרווח.
החודשים עברו. מרסל לא הפך לחתול של חיבוקים, וזה בסדר. נשאר זהיר, גאה, מסתתר מאורחים, דבק במרחקים.
אך לפעמים הוא עשה צעד חדש לא “רגע מתוק” ליוטיוב, אלא צעד אמיתי, חי.
יום שלישי אחד שוב חזרתי גמור. מחשבות התרוצצו בי, הכל לחץ. ירדתי לרצפה, גב לקיר, עיניים עצומות, לא מבקש כלום.
טופ. טופ. טופ.
הוא התקרב, הפעם לא עצר במרחק הגיע קרוב, אח”כ עוד קרוב, וגופו נגע לי בברך כבדרך אגב, כאילו זה טבעי.
לא שלחתי יד מיד. פשוט נשמתי וחשתי את חמימותו, חיים קטנים ועקשנים, לא חייב לכאורה כלום, ובכל זאת בוחר להישאר.
בשקט הבנתי: לפעמים אושר הוא לא חיבוק או מילה. זה יצור שיש לו כל סיבה לחשוש ובכל זאת, הוא עושה בשבילך מקום.
הלקח שהדביק אותנו: לקבל מישהו באמת, זה לא “לרפא” זה לכבד את הגבול, ולחכות בסבלנות עד שהלב ייבחר לשוב.
