את החמות שלי אני הולכת להפתיע ככה, שהיא פשוט תרגיש לא טוב מיד! וכל פעם שתסתכל על זה תתחיל לרעוד. אבל לא תוכל להעיף את זה, לא תזרוק. תשמור, תציב במקום בולט! ככה. דמעות העכבר יחזרו על החתולה! רחלי אמא של עודד פשוט נוראית! במשך כל חמש עשרה השנים שאני נשואה לעודד מילה טובה אחת לא שמעה ממנה. כלום. אחרות לפחות חצי מחמאה מקבלות, לפחות בשיניים. והיא? רק שותקת, מסתכלת עליי בעיניים השחורות הענקיות שלה. אני משתדלת לא לנסוע אליה ומבקרת פעם בשנה בלבד, וגם אז נכנסת לחמש דקות סיפרה שירה לחברתה נועה.
נועה הנהנה בהזדהות. גם לה, אם להגיד את האמת, מערכת היחסים עם מרים חמותה לא הלכה חלק.
הן נפגשו אצל עינת, החברה השלישית, לסוג של סעודת שבת של בנות מסורת קבועה אחת לשבועיים. שירה ספרה לכולן, זאת הייתה הפרנסה שלה. היום היא התעכבה קצת היו לה כבר קליינטים מחכים. נועה, שפית, תמיד מביאה הר גבוה של מטעמים ככה דניאל, הבן של שירה, קורא לזה.
עינת, אחות במקצועה, עברה לא מזמן למקום עבודה חדש. לא ידעו למה בדיוק, תכננו לשאול אבל העניינים גלשו לדבר על חמותיהן.
אני לא סובלת אותה! היא כלום בשבילי! אם לא הייתה, ובכלל… שוב התמלאה שירה.
פה עינת, החרישית בדרך כלל, התערבה.
ומה, שירה? היה לך פתאום קל יותר? בחיוך עוקצני.
אולי… מלמלה שירה ושתקה. הזכירה לעצמה את הבוקר. איך הביאה לה את המתנה, עטופה יפה, גיחכה בלב. הגישה אותה לרחלי, שפתחה בהתלהבות של ילדה. אבל שירה הזהירה: לפתוח רק אחרי שיילך. בטוח שיבאס לה את היום!
אגב, שאלתן אותי לאן עברתי שיתפה עינת.
הבנות התעוררו.
קליניקה פרטית? שאלה שירה.
עכשיו תעשי ים של כסף! חייכה נועה.
לא, הוספיס ענתה עינת בפשטות.
נשתררה דממה.
למה? הצליחה רק להוציא נועה, נדהמת.
זה מקום… שם יש חולים סופניים… קשה, לא? וכסף? שאלה שירה.
די כבר עם הכסף! שירה, מצטערת, אני חייבת לומר את פשוט מתנהגת כמו… כמו טיפשה אמרה עינת בקול חרישי ומריר.
מי טיפשה? החמות שלי? עוותה שירה.
את, שירה. מה שאת עושה ואומרת זה רוע. אני בקושי מכירה את רחלי. את טוענת, שלא אמרה לך מילה טובה? כשאתם רציתם להתרחב לדירה, מי מכרה את הדירה במרכז תל אביב ועברה לבית קטן ביהוד? רחלי. בלי תלונה, בלי מילה.
כשדניאל, הבן שלך, היה חולה חזק מי לקחה אותו לרופא ענק, שבמקרה היה בנה של חברה ילדות של רחלי? בלי זה אולי בכלל… או כשלפני שנים, במסיבת סיום כל כך השתכרת שפשוט התעוררת אצל חבר מהתיכון? כן, לא קרה כלום. אבל עודד לא היה סולח לך אף פעם, בידיעה איך הוא. מי הצילה אותך? רחלי, שאמרה שהוא ישן אצלם.
כמה פעמים ישבנו אצלך, ואכלנו בשמחה חמוצים, ריבות, רסק עגבניות כל מה שחמותך מכינה לכם. את אפילו צמחי עגבנייה מפטרוזיליה לא מבדילה! היא עושה הכל בשבילכם! יש אנשים שלא יודעים להחמיא, או מתביישים אבל מראים אהבה במעשים. אחרים יודעים לבלבל בשפתיים ואין כלום מאחוריהם! התפרצה עינת.
תודה, חברה. חשבתי שתחזקי אותי, במקום זה תקפת. גם קראת לי טפשה! קמה שירה.
בפנים הרגישה תולעת קטנה. קודם חגגה, עלתה על הגל עם התכנית שלה. עכשיו, ככל ששמעה את עינת, התולעת לא נתנה לה להרגיש סיפוק מנקמתה התעללות בחמותה. היא ניסתה להרגיע את עצמה הרי לא אכפת לה. אבל לא הצליחה. התולעת המשיכה לזחול באי שקט.
נועה, שצפתה, זללה ברציפות חמישה מאפי בורקס, דבר שקורה אצלה רק במצבי לחץ, דווקא שתקה הפעם ולא תמכה בשירה כמו תמיד.
היה צפוי לשירה להיעלב, לטרוק דלת, להסתכסך ולעוף משם. אולי באמת הייתה עושה את זה. אבל התולעת לא נתנה. נתקעה לה בלב.
אתם אולי שוכחות שאין לי אמא, נכון? ואני כבר חמש עשרה שנה חיה עם זה, כמוך, שירה. אבל את כל השנים האלה מתלוננת על החמות, שבפועל אוהבת אותך! אני מתגעגעת לאמא שלי כל כך. שומרת לה את הטלפון, מטעינה אותו לפעמים, מתקשרת אליו ורצה לטלפון שלי, לראות כתוב אמא על הצג. לוחשת לה. מספרת הכל. צורחת כמה קשה לי. מתכרבלת עם הצעיף שלה מדמיינת שהיא שם. זה שורף לי את הפנים מבפנים.
שירה, מצטערת, לא יכולה לשתוק. יש לך גם אמא וגם חמות. למה? למה יחס כזה לאישה מבוגרת? למה את מתנשאת? זוכרת איך קראת לה פעם פרימיטיבית? ועוד משהו מתי פעם אחרונה טיפלת או ספרת אותה? עשית לה צבע? המשיכה עינת.
התולעת הצטמקה ונדמתה. פתאום קול זר בפיה, בקושי, לחש:
אף פעם.
נו באמת, מה? שירה, אי אפשר ככה. חבל. אני אפילו לא יכולה לדמיין מצב שלא אפנק את מרים, אמא של גיל. מביאה לה תמיד עוגות, חלות שבת, עוגיות לחג. היא מאושרת! ידיים קטנות ורכות, כמו של מלאכית! נועה חייכה.
התולעת בשירה גמרה לעקצץ. היא יכלה כבר לקום וללכת. עכשיו משוחררת.
הבוקר צף בראש. מה נועה אמרה ידי מלאכים? לידה החמות אחר, רחלי, וכינויים בוטים כמו צבתות. ידים קשות, גידיות, לא יפות בכלל בעיניה. אף פעם לא למדה באמת להכיר אותה. ולא רצתה. לא עניין אותה עבר חייה.
אבל רחלי תמיד היתה שם ברגע האמת. עודד סיפר שפעם היו לו שתי אחיות שתיהן נפטרו ממחלות. רחלי טיפלה בבנות, ואז בבעלה החולה. כולם מתו. כל עולמה עודד שלה, הילד היחיד שנותר לה.
ולא משנה, שירה עדיין אהבה את עודד כמו לפני חמש עשרה שנה. בחור יפה, חכם, חרוץ ודואג בזכות אמא שגידלה.
את מבינה? ככה זה. בזכותה קיבלת את הגבר הכי טוב! יכל היה להיות אחרת אדם אלים, קמצן, בוגד. לא לכולן מזל כזה! ואת לא אמרת לה עדיין אף מילה טובה. מי עוצר אותך? אין בושה! כולם מסתפרים אצלך, ורק אותה כלום. למה ללעוג ולירוק ארס? התפרצה שוב התולעת בתוכה.
שירה ממש קפצה.
שירה, הכל בסדר? עינת שאלה ברוך.
הנהנה, מנסה לא לבכות. פתאום הציפה אותה סערת רגשות, קרובה להתפרץ כמו גל חום.
חייבת להחליף נושא, חייבת ללכת מכאן. חשבה שזה יהיה משעשע; טעית.
שירה, לבל תתמוסס לגמרי, לחשה:
איך העבודה, עינת?
העיניים שלהם, בנות, לא שוכחת. כמה כאב, כמה תקווה. אני שומעת מילים על נצח, על חרטה. דמעות. מגיעים בני משפחה, בוכים מול הקבר, מבינים מאוחר מדי. צעיר אחד איש עסקים מצליח. הביא הכל רק לא בא לבקר בכפר. אמא שלו אצלנו, רק רצתה לבקר שם. בסוף ישב ברכיים, התחנן: אמא, נחזור לשם, נקנה לך בית, רק תקומי. אבל כבר היה מאוחר. או קצין מבוגר עם בת חולה בלי שיער, מביא לה סיכות ראש. הייתה אוספת אותן, מחכה לו, מחייכת. ואבא יודע שאין תקווה, אבל מצחיק אותה עם הסיכות. מתה, והוא חילק לכולן את הסיכות. אמר: אמא תחבק אותה עכשיו, ואני אחכה. סיימה עינת.
נועה, מנופפת בעיתון, חיפשה עוד עוגה. לא נשארו. תכף תלך הביתה, תאפה לכולם את כל השולחן. חייגה לבעלה: ארוחת ערב עם מרים וההורים. כולם מוזמנים!
חייבת לרוץ. משפחה! ביי! קפצה נועה מהכיסא.
שירה קמה אף היא. חיפשה משהו בתיק, הפילה הכל. עינת עזרה לה בשקט. נפרדו בשקט.
שירה המשיכה לסידוריה. כל הערב מלא התחייבויות. אבל בראש… איפשהו, מעבר לעיר, באותו רגע אישה מבוגרת, שחושבת ששירה לא סובלת אותה, מסתכלת על המתנה שנתנה לה. מה אם רחלי הייתה עושה לה אותו דבר?
בטח, הייתה מתעצבנת יום הולדת הרוס. התקשרה לכולם ביטלה, התנצלה, הבטיחה הנחות נסעה אל החמות בלי הסס.
הטלפון של עודד לא זמין.
הידיים מזיעות. מה עודד יגיד? זו אמא שלו…
כבר ערב. בבית הקטן, האור דולק. והווילון עם הפרחים והגרניום בעציץ, שפעם הרגיזו אותה, נראו פתאום כל-כך חמים ומשפחתיים.
צריך להתנצל. מה אומרים? אולי לקנות משהו בדרך? אין זמן. אבטיח שאקנה משהו אחר. בטוח נעלבה. מה עשיתי, חשבה, פוסעת משער לחצר.
הדלת פתוחה. על שולחן הסלון בפנים: קערה גדולה עם קובה, מרק ירקות אהוב על עודד, קציצות ממולאות. שירה נעצרה, מסתכלת קודם כל לשולחן. ראו את עודד משוחח עם דניאל, בנם, שנהנה מהאוכל של סבתא. ורחלי בשמלה כחולה עם תחרה ועם צמה, עומדת בצד, ליד שתי שכנות מבוגרות וסבא זריז מן הסתם אורח.
תראו איזה יופי, נכון? רחלי התלהבה, מצביעה על מתנתה של שירה.
ואמרה:
זאת שירה! הכלה של עודד, כמו נסיכה. בלונדינית, עדינה, יפה אמיתית. מסתכלת עליה הלב שר. איזה יופי ברא לנו אלוהים! עכשיו שירה שלי תמיד איתי. צייר צייר את הדיוקן שלה. פשוט בכיתי מאושר כשראיתי. אין יותר טוב מזה!
שירה הרגישה איך לחיים ואוזניים שלה מאדימות. התביישה כמו ילדה ששברה אגרטל לסבתא והאשימה את אחיה.
המתנה ליום הולדת? ציור דיוקנה. הציגה לעצמה שרחלי לא תסבול, אבל לא תוכל לזרוק. בפועל שמחה גדולה!
שירה כל כך יפה שאני מתביישת לדבר איתה לפעמים. כמו בובה! עיניים תכולות, פנים כאילו מפסל. לא כמוני אישה זקנה לא מוצלחת. לא יודעת להביע רגשות ולא לומר יפה. מה אני כבר. כמה פעמים, כשהיא ישנה אצלנו, ליטפתי לה את השמיכה. אלוהים לקח ממני את בנותיי ונתן לי עוד ילדה, את שירה של עודד, שלי בעצמה. תמיד אומרת לעודד שאשתו זהב טהור.
עכשיו תחיי עם זה! לחשה התולעת ונעלמה.
היא אפילו לא הספיקה להבטיח לעצמה שתשנה. נשאר לה עוד זמן. וכבר ראו אותה. דניאל בא, עודד קם לקראתה.
חשבתי שאת עובדת. אמא אמרה שביקרת אותה בבוקר עודד לחש.
ביטלתי. רחלי… אפשר לקרוא לך אמא מעכשיו? עם… יום הולדת שמח! הדמעות חנקו.
רצתה גם לרדת על הברכיים, כמו אותו בחור בסיפור של עינת, לרגלי החכמה, הטוב והסליחה.
שירה! מצאת זמן לבוא, תודה, ילדה. בשבילי, לזקנה, מצאת. הנה, שירה שלי! הגיעה! רחלי הסתכלה עליה באהבה וגאווה.
הסב חייך, הסתכל מהציור אליה.
וכולם התעוררו, צחקו בשמחה.
שירה שמחה יש לה חג. היא חיה ובריאה. יש לה הורים שעוד רגע יגיעו. גבר נהדר וילד. חמות זהב. עבודה לטעמך. באמת מיליונרית.
לשולחן, כולם! רחלי טרחה סביב.
איזה כיף! אחר כך נעשה יום יופי אספר את כולכם! צבע, פן, הכל בשמחה! עקבה שירה.
זאת גם מתנה. לכולם.
