את בכלל לא מבינה כמה מזלך בידיים שלך – חצי מיליון? – קרינה קראה את ההודעה בטלפון שלה שלוש פעמים לפני שהמספרים קיבלו משמעות. – לקחת הלוואה של חצי מיליון שקל? דמיטרי ישב על הספה, נעוץ במסך הסמארטפון שלו, בלי להרים ראש. – אה, כן… שטויות, לאמא שלי לשיפוצים. את הרי יודעת, הצינורות דולפים, הפרקט התנפח, הטפטים מתקלפים מהלחות… – רגע. – קרינה התיישבה בקצה הכורסה, הרגליים לא החזיקו אותה. – לקחת הלוואה. של חצי מיליון. ונתת הכל לאמא שלך. ולא אמרת לי מילה? דמיטרי סוף סוף הרים את הראש. על הפנים שלו הייתה תמימות מוחלטת, כאילו היא שואלת משהו מובן מאליו. – קרינה, זה אמא שלי. היא גרה לבד, הפנסיה שלה קטנה. מי יעזור לה אם לא אני? – ומה עם להתייעץ איתי? – קרינה הרימה את קולה, אבל לא הצליחה לעצור. – לשאול מה דעתי? לפחות להודיע לי? – היית מתחילה להתווכח, – דמיטרי משך כתפיים. – ואמא הייתה צריכה את הכסף בדחיפות. ארבע שנים. ארבע שנים שהיא סובלת את אמא שלו, שמתקשרת כל ערב לוודא מה דימה אכל. שמגיעה ללא התרעה ומבקרת את הניקיון בדירה. שמסדרת את האורחים בכל ארוחה משפחתית כך שקרינה תמצא את עצמה בקצה. – אל תעשה מזה סיפור, – דמיטרי המשיך בטון רגוע. – נסתדר. נחזיר את ההלוואה מהר, זה סכום קטן. משפחה זה משפחה. הדמעות יצאו בלי שליטה – חמות, כועסות. קרינה ניגבה אותן ביד, מריחה את המסקרה על הפנים. – משפחה? ואני – משפחה? או שאני רק תוסף? זוכר איך אמא שלך החליטה שצריך להחליף רכב ומכרת את שלנו בלי לשאול אותי? איך זרקה את הדברים שלי מחדר האורחים כי “לא נוח לה לישון עם זבל זר”? איך ביום ההולדת שלי נסעת איתה לבחור לה מקרר חדש? – אלו רק שטויות, – נופף דמיטרי בידו. – את פשוט עייפה, תני לעצמך לנוח. קרינה הסתכלה על הגבר שלה – גבוה, פנים רכות, גומות בלחיים שפעם חשבה שהן חמודות. עכשיו ראתה רק ילד בן שלושים שלא מצליח להשתחרר מאמא. – נסתדר, – הוא חזר כמו מנטרה. – אהבה מתגברת על הכל. קרינה קמה ויצאה לחדר השינה. שתי תיקי ספורט גדולים חיכו על המדף – בדיוק אלו שהביאה איתה כשעברה לדירה. היא השליכה אותם על המיטה והתחילה לפתוח את הארונות. דמיטרי הופיע בדלת אחרי עשרים דקות, כשהתיק הראשון כבר היה מלא. – מה את עושה? קרינה, זה מגוחך. את לא רצינית… היא לא ענתה. סידרה סוודרים, ג’ינסים, תחתונים. הורידה מהמדף קופסה של תכשיטים – מתנות מההורים ומהחברות. ממנו לא לקחה כלום. – לאן תלכי? לאמא שלך? היא בכלל בבאר שבע! היא סגרה את הרוכסן בתיק השני. בדקה את התיק הקטן – דרכון, כרטיס אשראי, מפתחות לדירה של אמא, ששמרה תמיד למקרה הצורך. – קרינה, תגידי משהו! את לא יכולה לעזוב אותי. אני אוהב אותך! היא הסתכלה עליו בעיניים ארוכות, לקחה את התיקים ויצאה מהדירה. …בבוקר למחרת קרינה עמדה בתור ברבנות, טפסי גירושין ביד. בחוץ טפטף גשם, עננים אפורים נמוכים, אבל בתוכה היה שלווה מוזרה. ההחלטה התקבלה. הטלפון הראשון הגיע בשלוש בלילה. קרינה קפצה על הספה אצל החברה לנה, לא זיהתה איפה היא. – חייבים לדבר, – דמיטרי נשם בכבדות, דיבר מבולבל. – הכל ברור לי, אני אשתנה. תני לי הזדמנות. היא ניתקה. עשרים דקות אחרי זה שוב טלפון. – קרינה, אני לא יכול בלעדיך. את כל החיים שלי. עד הבוקר היו ארבעים ושלוש הודעות. כל אחת ארוכה, מלאה בכעס, וידוי, הבטחות, איומים. “אם לא תחזרי, איני יודע מה אעשה”. “אמא אומרת שאת סתם עושה הצגות”. “אני אחכה לך תמיד”. שבוע אחרי זה התחיל להופיע מחוץ למשרד שלה. קרינה יצאה להפסקה – והוא עמד ליד הקיוסק של השווארמה. בדרכה לרכבת – ראית אותו מעבר לרחוב. – במקרה עברתי, – חייך דמיטרי כשהתעמתה איתו. – פשוט רציתי לראות אותך. ערב אחד הוא הגיע לדירה של לנה. קרינה פתחה, ציפתה לשליח פיצה. בדלת עמד דמיטרי עם זר ורדים אדומים. – רק הזדמנות אחת, – לחש. – לא מבקש יותר. קרינה סגרה את הדלת בשקט. הוא נשאר שם שעתיים, עד שהשכנים איימו להזמין משטרה. היא למדה לחיות עם זה – כאילו לומדים לחיות עם כאב כרוני. לא לקרוא הודעות, לא לענות לשיחות מזוהות, לא להסתובב ברחוב. עברה לעבוד מהבית בחברה אחרת, עברה לשכונה מרוחקת שדמיטרי בוודאות לא יגיע אליה במקרה. את הגירושים סיימו אחרי שלושה חודשים. קרינה יצאה מבית המשפט עם מסמך רשמי ביד ובכתה על המדרגות – לא מעצב, מהקלה. החודשים הראשונים של החופש הפחידו אותה. תמיד הייתה מתייעצת עם מישהו, גם אם בסוף אותו מישהו היה עושה כרצונו. עכשיו יכלה לקנות כל יוגורט שבא לה, בלי לחשוב אם זה מתאים לאמא של דמיטרי. לראות איזה סרט שהיא רוצה, בלי לשמוע מה נשים “נורמליות” אמורות לראות. פשוט לנשום. התחילה ללמוד אנגלית – חלום ישן שדמיטרי דחה כ”בזבוז כסף”. הלכה ליוגה בבקרים, כשהעיר מתעוררת. טסה לסוף שבוע לבד בירושלים, סתם הסתובבה ברחובות ואכלה כנאפה. אחרי חצי שנה הוא הפסיק להתקשר ולשלוח הודעות. קרינה ציפתה לשוב, חיכתה עוד חודש, ואז הבינה שהיא באמת חופשיה. מצאה עבודה בסוכנות שיווק – משרד צבעוני, צוות צעיר, פרויקטים מעניינים. החיים הסתדרו. …את אנדריי היא פגשה באירוע חברה, לשם משכה אותה מאשה מהעבודה. – הוא ראש צוות הפיתוח שלנו, – הציגה אותה מאשה לבחור גבוה עם משקפיים. – אנדריי, זו קרינה מהשיווק. הוא לחץ לה את היד – חזק, אבל בעדינות. חייך – פשוט, בלי להתאמץ להרשים. – גם את בורחת מהקריוקי? – הוא קרץ, כשהמנכ”ל מזייף את “דם חבורות” על הבמה. – שומרת על העצבים שלי, – ענתה קרינה. הם דיברו עד סוף הערב – על ספרים, טיולים, מוזרות של החיים. אנדריי הקשיב הרבה, שאל שאלות ונתן לה לענות. לא תיקן אותה, לא הסביר איך לחיות. When he heard she was divorced, he just nodded and changed the subject. …אחרי חצי שנה הם עברו לגור יחד, בדירה במרכז תל אביב. קטנה, מוארת, תקרה גבוהה ונוף לחצר שקטה. – את בטוחה שאת אוהבת את הדירה הזו? – קרינה שאלה כשבדקו אותה לפני חתימה. – אולי נחפש עוד אופציות? – ואת אוהבת אותה? – אנדריי פנה אליה. – כן. מאוד. – אז זו שלנו. הדברים הקטנים – הזכות לדעה שמקבלים אותה – הפכו ליותר חשובים מכל ההצהרות על אהבה. הוא הציע נישואין על גג הבניין, כשהשמש יורדת והשמיים ורודים וזהובים. הוציא קופסה קטנה עם טבעת יהלום ונצנוץ. – אני לא טוב בנאומים, – אמר אנדריי. – אבל אני רוצה להתעורר לידך כל יום, אם תסכימי לסבול את הנחירות שלי ואת אהבתי לקפה זול. קרינה צחקה בדמעות והסכימה… …הערב ההוא במאי התחיל רגיל. אנדריי נשאר מאוחר בעבודה – דד-ליין, תקלה דחופה בקוד. קרינה הכינה פסטה, זימרה יחד עם הרדיו, עד שצלצול חד בדלת קטע אותה. היא הציצה בעינית – נרתעה. על המדרגות עמד דמיטרי. חיוור, עיגולים שחורים בעיניים, חולצה מקומטת. שנתיים. שנתיים של שקט – ועכשיו הוא כאן. – קרינה, תפתחי! – הוא דפק על הדלת. – אני יודע שאת בבית! חייבים לדבר! היא לקחה טלפון והתקשרה לאנדריי. תפוס. – אנחנו אוהבים אחד את השני! – דמיטרי צעק. – את לא יכולה להיות עם אחר! זה לא נכון! הדלת רעדה – הוא ניסה לפרוץ בכוח. קרינה הדביקה את הגב לדלת, הרגליים נעוצות ברצפה. – תלך מפה! – צרחה. – אני מתקשרת למשטרה! – את אשתי! – קולו נשבר. – היית שלי ותהיי! שנתיים חיכיתי שתתעוררי! שנתיים! – אנחנו גרושים! הכל נגמר! – שום דבר לא נגמר! – הוא דחף שוב את הדלת, והיא הצליחה להחזיק אותה. – אני השתניתי! אמא שלי אומרת שאת פשוט לא מבינה מה טוב לך! תפתחי, נדבר! בעינית ראתה את פניו – מעוותים, אובססיביים. זה לא האדם שאתו חיית אי פעם. קרינה חייגה 100. – דימה! לחיצה אחת – והמשטרה כאן. תסתלק. עכשיו. דמיטרי השתתק. כמה שניות עמד דומם. אז הסתובב במהירות וירד במדרגות. דלת הבניין רועמת. קרינה נשמטה לרצפה, באוזניים רעש. רק אחרי חצי שעה התאוששה והתקשרה לאנדריי. במשטרה הגישה תלונה למחרת. השוטר – גבר מבוגר עם שפם – רשם הכל, הביט בה, הנהן. – נטפל בזה. נדבר איתו. מה אמר לדמיטרי, קרינה לא ידעה. מאז לא ראתה אותו. לא טלפון, לא הודעה, לא ברחוב. …החתונה נערכה ביוני, במסעדה קטנה בצפון – עשרים אורחים, רק חברים קרובים. בלי שטויות, בלי קרובי משפחה של החתן שתובעים מסורת. קרינה עמדה מול אנדריי בשמלה לבנה פשוטה, ידיה בתוך ידיו החמות. בחוץ לילך ברוח, ריח פרחים ודשא קצור כולם. – האם את מסכימה… – פתח המנחה. – מסכימה, – קטעה אותו בקריצה, והאורחים צחקו. אנדריי העניק לה טבעת זהב דקה, חרוט בפנים: “לעד איתך”. קרינה הרימה מבט אל האיש שיהיה בעלה. לא בן של אמא, לא רודף אובססיבי. סתם גבר שיודע להקשיב, לכבד, לאהוב. ולפני כולם – חיים שבהם הדעות שלה באמת נספרות…

Life Lessons