“את תביישת את המשפחה הזו! חשבת באמת שיגדל את הטעות שבתוך הבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך!” ההודעה על הטלפון של דוד ברק נדלקה והאירה את התא הקריר והנקי של מטוס הגולף-סטרים שלו.
מהילה: “הילדים ישנים. הבית מתוקתק. מתגעגעת מאוד. אוהבת אותך. מחכה כבר לשבוע הבא!”
דוד חייך, מגרד את עיניו מעייפות. שישה חודשים. שישה חודשים רצופים של מרדף אחרי עסקת המיזוג הגדולה בטוקיו, חודשים של מגורים במזוודות, אספרסו שחור ותחושת שליחות אחת להבטיח לילדיו עתיד בטוח לדורות. הייתה זו העסקה הגדולה בקריירה שלו פרויקט מגדל שעתיד לשנות את קו הרקיע של טוקיו.
“מתחילים בירידה,” קול הטייס נשמע מהמערכת, “ברוך הבא חזרה לישראל, אדוני. הטמפרטורה עכשיו 6 מעלות.”
הוא בכלל לא היה אמור לשוב עד שלישי הבא. העסקה נסגרה מוקדם, אחרי לילה לבן של מו”מ שנגמר בארבע בבוקר שעון טוקיו. דוד רצה להפתיע אותם. דמיין את הצעקות השמחות של בנו איתן בן השש, ואולי חיוך כובש של בתו נועה בת העשר. הוא חשב על הילה, אשתו מזה שנתיים, מקדמת אותו עם אוכל חם וכוס יין מול הקמין.
הוא נחת בנתב”ג בשתיים בלילה.
ב-2:45 כבר פתח בשקט את הדלת הכבדה של הבית שלהם בהרצליה פיתוח.
הדבר הראשון שבלט הייתה הקור. קור נושך, פיזי, גס. החימום כבוי. בנובמבר. האוויר בפנים עמד, לח ומכרסם.
הדבר השני הייתה דממה. לא שקט נעים של בית ישן, אלא שקט כבד וחונק של מבנה נטוש. משהו בבית הרגיש זר, ריק.
“הילה?” לחש, תוך שהוא מוריד את התיקים על רצפת השיש.
דממה. לוח האזעקה היה כבוי. אפילו לא דרוך.
נכנס למטבח, למלא לעצמו כוס מים לפני שיטפס במדרגות. הכול חשוך, הבית התפשט סביבו, חלול.
מה שהוא ראה קפא את דמו.
שני ילדיו ישבו על רצפת האריחים הקרה, מוארים רק באורו הדל של הירח. לא במיטותיהם הרכות, לא מוקפים משחקים שמעבר לים שלח להם כל חודש. הם התכרבלו יחד מתחת לשמיכה דקה, מחובקת, לצד רדיאטור כבוי ואבן.
“איתן? נועה?” קולו רעד, צורם בתוך הדממה.
נועה נרתעה בבהלה. לא רצה לזרועותיו, אלא נסוגה, גוררת גם את אחיה, עיניה פקוחות בפחד קמאי. היא הסתירה את ראשו של איתן בידיים בוגרות מדי.
“אל תפגע בנו!” יללת, קולה רועד. “לא גנבנו! זה היה בזבל! נשבעת!”
“נועה, זה אני. אבא.”
דוד הדליק את האור.
המראה היה סיוט: איתן רועד כולו, פניו סמוקות מחום, שערו דבוק בזיעה. ביניהם קערת פלסטיק של כלב, מלאה… מים וגזר חי ונבול.
על הכיריים סיר בודד, שני פרוסות דקות של גזר צפות במים רותחים מהברז.
“סליחה!” נועה פרצה בבכי, שחררה את הכף. “לא גנבתי אוכל טוב! זה השאריות! בבקשה אל תגידי לאמא! היא תנעל אותנו שוב!”
דוד צנח על ברכיו, מתעלם מהאריח הנוקשה. הוא ניסה ללטף, אבל נועה התכווצה, מחכה למכה.
“נועה,” לחש, ידיו רועדות מזעם קר. “אני לא כועס. איפה האוכל? אני שולח עשרים אלף שקל כל חודש למרכולת. זה הוראת קבע.”
נועה הצביעה ביד רועדת על דלת המזווה. מנעול תעשייתי עבה היה תלוי עליה.
“אמא אומרת שאוכל יקר לאורחים,” לחשה. “אנחנו אוכלים ‘תרגולים’. כדי ללמוד להעריך. לדעת את המקום שלנו.”
“‘תרגולים’,” דוד חזר אחריה. המילים היו עשן קר בבגרותו.
הוא נגע באיתן. החום שלו בער. לפחות ארבעים. העור דק, יבש.
“כמה זמן הוא חולה?”
“שלושה ימים,” בכתה נועה. “אמא אמרה שאם אתקשר, תיקח את איתן למקום הרע. המקום שילדים כפויי טובה הולכים אליו. אמרה שלא תרצה ילדים שבורים.”
דוד הרים את שניהם. משקלם לא הולם ילדים: עצמות בולטות, צלעות שבלטו דרך הפיג’מות.
העלה אותם לחדרו היחיד עם רדיאטור, נזכר. עטף אותם בפוך שלו, במיטה הענקית.
“תישארו כאן,” לחש בעדינות. “אלך להביא לכם אוכל אמיתי. מבטיח.”
כשהניח את הראש לנועה על הכרית, ידו נתקלה בחפץ קשה. הוא שלף מחברת ספירלה קטנה יומנה של נועה.
דפדף בעמוד הראשון. כתב היד רועד, מוכתם בבכי וכתמי אוכל.
יום 14: אמא אמרה שאסור לי להתקשר לאבא אחרת תהרוג את מיצי. לא התקשרתי. מתגעגעת למיצי.
יום 30: איתן רעב. נתתי לו שלי. אמרתי לאמא שאכלתי. נאספתי לארון בגלל ששיקרתי. היה חשוך.
יום 45: הגיע גבר. קוראת לו ריצ’רד. שתו את היין של אבא. צחקו כשאיתן בכה כי נפל במדרגות.
דוד סגר את היומן. רעד הידיים חדל. האבל שנעלם, נמס לקור חותך. הוא לא היה עוד אב שבור; הוא היה מנכ”ל לפני השתלטות עוינת.
חלק 2: המלכודת
דוד לא התקשר למשטרה. עדיין לא. המשטרה שואלת שאלות, נותנת אזהרות, משחררת בערבות. הוא רצה משהו שלא ניתן להחזיר. חורבן מוחלט.
הוא שוטט בבית כרוח רפאים.
פח האשפה התמלא בקבוקים ריקים של שמפניה קריסטל 2008 השמפניה ששמר ליום הולדת חמישים. קופסאות ריקות של קוויאר. קופסאות של משלוחים מהסושי הכי יקר בתל אביב.
בחדר הרחצה גילח מישהו אחר סכין גילוח גברי, בושם אחר ממה שמכיר זול, מר.
בשולחן העבודה מגירה שבורה, מסמכים מבולגנים. נכנס לבנק באפליקציה.
משיכות: 90,000 ש”ח “חירום רפואי (נועה).”
200,000 ש”ח “שיפוץ הבית (גג).”
400,000 ש”ח “העברה מזומן ל’ר. שטרן בע”מ.'”
רבע מיליון שקל, חצי שנה נעלמו.
רעידת מנוע בחנייה. חמש בבוקר. השמש מבצבצת אפורי.
דוד כיבה את האור. התיישב בסלון, בכורסה הגדולה, מול הדלת. בידו יומן של נועה וביד השנייה הטלפון.
הדלת נפתחה.
קול צחוק פרץ פנימה של הילה, מתגלגל שרק קצת מתנשף. קול גבר עמוק הצטרף לשלה.
“ששש, ריצ’רד,” לחשה הילה, “הילדים עלולים להתעורר. אם יראו אותך, אצטרך להעניש שוב. זה כבר קשה, נשברה לי ציפורן מאיתן פעם שעברה.”
“את דואגת מדי, מאמי,” צחק ריצ’רד, שפתיו מתנענעות. “בואי לחדר שינה. דוד בטוקיו בשבוע הקרוב. הפרייר תקוע במו”מ על פלדה.”
“אתה בטוח שההעברה עברה?” שאלה.
“כן. הסיפור על ‘בעיה בכליות של נועה’ עבד על הבנק.” צחק. “מחר אנחנו טסים לפריז, קלאסה.”
בצללים, דוד הקליד שקטה והקליט.
“לא מאמינה שהוא נפל לזה,” צחקה הילה. “הוא חושב שהוא מפרנס נפלא. בסוף הוא בנק אוטומטי עם עניבה.”
“בנק עיוור,” הוסיף ריצ’רד.
דוד הדליק את מנורת הלילה.
האור חתך את החלל. הילה נשמטה, ריצ’רד קפא. תיק פראדה נשמט לידה. ריצ’רד, גבוה וחיוור, קרס על הספה.
“ברוכים הבאים,” אמר דוד בקור. “ומי זה, ‘החירום הרפואי’?”
חלק 3: החקירה
הילה נרעדה, פניה סיד. דחפה את ריצ’רד לצד בלי לחשוב.
“דוד! אתה… חזרת מוקדם!” חייכה כאילו לא קרה כלום. “אפשר להסביר! ריצ’רד… הוא יועץ. מבצע שיפוצים. זה הגג.”
“שיפוצים,” דוד חזר. “בחמש בבוקר? או שאולי אתם מתקנים חשבון בנק?”
הילה חיפשה מוצא או תירוץ, או נשק. הדמעות באו מיד. “דוד, בבקשה! הרגשתי בודדה! נטשת אותי! אתה אוהב עבודה יותר ממני! הייתי צריכה תמיכה! אני רק בן אדם!”
“והילדים?” התקרב צעד נוסף, “הם גם רק בני אדם? הם צריכים תרגולים שיעור שמאלי?”
הילה קפאה. “מה?”
“ראיתי, הילה. את המרק. את המנעול. את איתן רועד.”
“הם… הם קשים!” התפרצה בצעקה. “הם חזירים! זוללים! משמינים! אני מחנכת אותם! בדקתי אותם לפני שיצאתי!”
דוד הרים את היומן.
“באמת? נועה כתבה כאן שאיתן בכה מרעב בשלישי, אז ויתרה על הלחם. כתבה שנעלת אותה הארון כשביקשה מים. כתבה שאיימת להרוג את מיצי.”
“זה… היא שקרנית!” צווחה הילה, מצביעה לעבר המדרגות. “היא ממציאה! מדמיינת! רציתי לספר לך! היא מתקנאת בי!”
“באמת?” שאל דוד בשלווה. הניח דפי בנק על השולחן. “והבנק הוא מדמיין? איפה הכסף, הילה? איפה התשלום לחדר כביכול בכליות? איפה השיפוץ שאין?”
ריצ’רד, שקלט את החומרה, ניסה לקום, ידיו באוויר. “חבר, נראה שיש פה ריב זוגי. אני יוצא. לא ידעתי שהיא נשואה.”
דוד לחץ על הנייד. צליל, והדלתות הראשית ואחורית ננעלו. בריח פלדה.
“שב, ריצ’רד,” פלט דוד. “המשטרה כבר בשער. ואתה חתום על החשבון של ‘ר. שטרן.’ לא מאהב שותף להונאה ופשע.”
ריצ’רד נשכב על הספה, פניו בידיו.
חלק 4: המלכודת
“אתה התקשרת למשטרה?” צחקה הילה, לאט. “דוד, אל תעשה סצנות. זו מילה שלי נגדך. אני אמא החורגת. יש לי זכויות. אי אפשר להוכיח. יומן של ילדה, שום שופט לא יאמין לזה.”
“את באמת חושבת שהפתעת אותי הערב?” שאל דוד.
הרים שלט לחיץ, וכיוון לטלוויזיה העצומה.
“אני כאן כבר יומיים. חניתי בסמטה סמוכה. רציתי לראות איך נראה כאן בלעדיי.”
לחץ על ‘נגן’.
על המסך: תיעוד מצלמת הבייביסיטר. הילה צורחת על איתן, מושכת ביד ומעיפה על הספה. סוטרת.
“אני שונאת אותך!” צווחה הילה על הילדים. “אם אבא שלך לא היה עשיר, הייתי משאירה אותך ברחוב!”
הילה ראתה, הלבינה.
“הייתי צריך תיעוד למען הסכם הממון. אבל זה? זו התעללות. זה שולל הכול.”
פנה אליה, עיניו קבועות.
“את לא מקבלת כלום, הילה. לא מזונות. לא בית. לא פשרה. רק תא בכלא. וריצ’רד? אלה פדרליים.”
הילה התמוטטה, נאחזת במכנסיו.
“דוד, בבקשה! הייתי בלחץ! אלמד! אלך לטיפול! מי יטפל בהם? אתה לא אבא! אתה רק כספומט! הם צריכים אמא!”
דוד הביט בה. בלי שנאה רק תיעוב. פתאום ראה שהכניס נחש לביתו.
“אני לומד,” אמר. “ואני יודע: הדבר הראשון באבהות הוא להגן. וזה אומר להוציא את הזבל.”
סירנות היללו בחוץ. אורות כחול־אדום שטפו את הפנים.
חלק 5: הסעודה
המשטרה לקחה אותם באזיקים. ריצ’רד בכה כמו ילד. הילה קללה עד שדלת הניידת נסגרה. האשימה את דוד, את הילדים, את העולם.
דוד עמד והביט. חתם על ההצהרות. מסר לנייד את הסרטונים והרשומות.
כשהבית נרגע היה כבר שבע בבוקר.
דוד הלך למטבח. חתך את המנעול בעזרת קאטר, זרק את סיר התרגולים לזבל, ואת הגזרים.
הזמין פיצה שלוש מגשים. גבינה, פסטרמה, פטריות. הזמין פנקייקים מהבית קפה ערימות, עם אוכמניות וגלידה. חלב שוקו, פירות.
הוא התיישב על רצפת המטבח, מוקף בים של אוכל.
“נועה? איתן?” קרא בשקט.
הם הופיעו, אוחזים ידיים על המדרגות.
“האיש הרע הלך?” נועה שאלה.
“כולם הלכו, ילדיי,” חייך ודמעות שקטות זלגו על לחייו. “האנשים הרעים לא יחזרו. מבטיח.”
הם רצו אליו. הוא חיבק, נושם בהם ריח פחד, אבל מתחתיו ילדיו.
“מהיום רק אנחנו,” הבטיח. “נאכל עד שנהיה שבעים.”
איתן הביט בפיצה. “זה לאורחים?” לחש.
“לא,” אמר דוד בחיוך. “זה למשפחה. אנחנו היחידים שחשובים.”
הם אכלו על הרצפה, דוד מביט בהם טורפים. ליבו נשבר ומתרפא יחד. הבין שבנה הון לעתידם ושכח את ההווה. בנה ארמון, השאיר את הגשר פתוח.
מעכשיו סוגרים הכול.
חלק 6: שעת הקסם
שנתיים אחר כך.
הבית חמים, ניחוח וניל וקינמון בציפוי בטחון.
שלוש בבוקר.
דוד לא בטוקיו. לא בלונדון. מכר את החברה כדי להקים קרן לילדים בסיכון. יושב בפיג’מה, סינר עליה כתוב ‘אבא מספר 1’, כולו קמח.
“אוקי, איתן, שפוך את השוקולד,” אמר.
איתן, עכשיו בן שמונה, בריא וחיוני, שפך טונה שוקולד. נועה, בת השתים עשרה, נערה גבוהה, ערבבה וצחקה.
“פעם,” אמרה, “שנאתי שלוש בלילה.”
דוד הפסיק לנקות. הביט בה. הצללים נעלמו, הפחד לא קיים.
“למה?” שאל.
“זה היה הזמן המפחיד. הזמן שהכי רעבתי. הזמן שהבית הרגיש כמו כלא. הזמן שחשבתי שלעולם לא תחזור.”
דוד נישק את מצחה. “ועכשיו?”
נועה חייכה, דיפתה אצבע בבצק.
“עכשיו,” אמרה, “זה הזמן שבו קורה הקסם. זמן עוגיות. הזמן שלנו.”
דוד הביט בהם. הוא עזב את הניהול. יצר קרן להגנה על ילדים נזקקים. הרוויח פחות, אבל היה עשיר באמת.
אל האח תלויה מולם תמונה, שלושתם ביום הפיצה על הרצפה. ליד האח, היומן נשרף מזמן.
“אנחנו לא צריכים לכתוב יותר,” אמר לה אז. “מהיום אומרים בקול. לא מסתירים רעב.”
והם עושים.
הוא חזר למטבח, אל החום והרעש.
בית בונים עם לבנים חשב וסגר את התנור. אבל בית אמיתי בונים בנוכחות. כמעט איבדתי אותו, והצלחתי להדליק אור.
“מי רוצה ללקק את הכף?” שאל.
“אני!” צעקו שניים יחד.
דוד חייך. הכלוב נעלם. הגורים בטוחים. והטורף רק צל רחוק במטבח של שלוש לפנות בוקר.
ואז הבין לא די לכתוב את העבר. צריך לבנות הווה מחבק כדי לזכות בעתיד טוב יותר, לעצמך ולילדיך.







