בימים ההם, כאשר נערכה חתונה במשפחה, הייתה התרגשות עצומה ממלאת את כל בני הבית. הנישואים היוו סיבה לשמחה ותחושת ציפייה.
מסיבה כלשהי, אנשים נוטים להסתכל על הדברים רק מכיוון אחד, אף על פי שכל דבר בחיים, כמו מטבע, יש לו שני צדדים.
אינני סבורה שנישואין הם גזירה איומה, אך ישנן נשים רבות שעודן מאמינות כי האושר טמון רק בנישואין והקמת משפחה. לא פעם, בנות צעירות אינן תופסות באמת מהי משמעות הנישואין ומה מחכה להן בהמשך.
עיקר התוכנית שלהן: להינשא ואז הכול כבר יסתדר.
אספר לכן מניסיוני: פעם חשבתי שאם אתחתן עם האיש שאוהב אותי, ואם אלד לו ילד, אהיה המאושרת מכל האדם.
אך לצערי, עם הנישואין נכנסו לחיי דאגות חדשות, שלא הכרתי קודם. אפילו לא הספקנו להתחיל לחסוך לבית משלנו, וכבר גיליתי שאני בהריון. בימינו, לגדל ילד בארץ זו הוצאה לא קטנה בכלל.
בטח שמחנו מאוד כשנודע לנו על ההריון. בעלי עבד בעסק העצמאי שלו, ואני נכנסתי לחופשת לידה, מלווה בתחושת חוסר ביטחון כלכלי. לא יכולתי אפילו לחלום על לחסוך לדירה. גם האמהות הייתה לי קשה מנשוא: הבן שלי לא נח לרגע, חלה לעיתים קרובות, אני כמעט ולא ישנתי בלילות, והעצבים שלי היו רופפים כל כך עד שלעיתים כבר לא שלטתי בעצמי. הייתה תקופה שחשבתי פשוט לברוח ולנטוש הכול. יש נשים שפשוט לא נולדו להיות השומרות הראשיות של הבית והמשפחה.
הלוואי שהייתי מבינה זאת קודם לכן. כשבני היה בן שנתיים, איבד בעלי את העסק שלו. הוא שקע בדכדוך עמוק. וכך, כשלחץ גובר בחיים, לא עבר זמן רב עד שהתחיל להטביע את יגונו בכוסות ערק. לא נותר לי אלא לקחת את העניינים לידיים: רשמתי את הילד לגן, ויצאתי לעבוד בשתי משרות מלאות. התעוררתי מוקדם בבוקר, והחזקתי את הבית על כתפיי, בעוד בעלי שוכב במיטה, ישן שנת שיכור. זה היה קשה עד אפיסת כוחות. לעיתים רציתי פשוט לזעוק בקול. הייתי מתמודדת כמעט עם הכול, לו רק הייתי לבד עבודה, עייפות, כסף, או מצב נפשי.
יום אחד, בקשתי מחמותי אסתר לדבר עם בנה, להעיר אותו מן השפל שנפל אליו. הרי אין זה טבעי שגבר ייפול לייאוש ויוותר על הפרנסה. באותו מעמד פרצתי את ליבי בפניה, סיפרתי לה שקשה לי, שאני מתמוטטת.
ציפיתי למילה טובה, להבנה או נחמה. אך מילותיה הדהדו בי כמו חרב: “את יודעת, את לא האישה הראשונה שחווה רגעים קשים. אבל את אישה, ולכן עלייך להחזיק מעמד. אין זה מכובד שאישה תהיה שבורה מול החיים.”
“האישה היא הדבק של הבית והמשפחה, לכן, ברגעים שרוצה את לצעוק אל תדברי. ברגעים שבא לך לבכות הסתירי דמעותייך. כל מה שיגיע תקבלי. אל תעלי בשפתייך תלונות.”
דבריה פילחו את ליבי, כעוקץ חריף.
הרי גם היא אישה, וגם לה ודאי קשה. בעלה שוקע בעצבות, והיא מגנה עליו. אך במקום שאעזור לי, היא מבקשת ממני לעצום עיניים ולהבליג. אך עד מתי אגלה סבלנות? יש לנו רק חיים אחד, ומגיע לנו שיהיו בו שמחה ורוגע. אין אישה שנועדה להיות שבורה. גורלה של אישה לזכות לאור ואהבה.
