את לא אחראית, אימא. תלדי במקום אחר.
הייתה זו התקופה הרחוקה, בהם עוד היו בתים ריקים בשכונות הישנות של תל אביב ועל הגגות היו קולטים מים. אז, כשהייתי בסך הכול בת שבע עשרה, התחתנתי עם אלעד. ממש אחרי הצבא, בקושי חולצה, וכבר טבעת על האצבע ובטן שהחלה להיראות, עד כדי כך ששכנות מלמעלה לחששו ביניהן בת כמה היא? נו, בטח זה “על הדרך”. אחרי חודשיים כבר החזקתי ביד תינוקת קראנו לה נועה, ועברנו לדירה של דינה, אמא של אלעד.
דינה, האמא של אלעד, גרה בעצמה בשכנות, רק שתי תחנות של קו 66 מהבית שבו השתקענו, אבל הרגישה שמצווה עליה לפקח מקרוב על כל פסיעה שלנו. הדירה היתה מפוארת במושגים של אז שלושה חדרים, תקרה גבוהה, ריהוט נוסטלגי מהדור של הסבים בשנות החמישים. אני, שירה, תמיד הרגשתי שאני שם אורחת שבאה לכמה ימים, ואז מסיבה לא ברורה נשארה שנים.
את נועה גידלתי בכיף. טיטולים, בגדי תינוקות, לילות לבנים, שן ראשונה, צעד ראשון, “אמא” ראשון שהפשיט לי את הלב מרוב התרגשות. אבל נועה גדלה לא רק איתי, אלא גם עם דינה הסבתא, שהייתה באה כמעט כל יום, וגם עם דניאל האחות של אלעד גרה באותו בית, בחדר קטן על יד המטבח. דניאל הייתה מבוגרת מאלעד בחמש שנים, גבוהה, רזה ודעתנית, תמיד עם קוקו מתוח ועיניים שבוחנות כל תנועה. גם דינה וגם דניאל היו נשים דעתניות עד העצם כאלו שיודעות מה נכון, איך לנהל בית, לילדים מה מותר ומה אסור, ומה בדיוק עושים עם מכונת הכביסה.
שירה, למה את נותנת לאלעד ללכת עם החברים למוסך כל ערב? דינה קימטה שפתיים בביקורת. בעלי, עליו השלום, תמיד בא אחרי העבודה ישר הביתה. ככה זה, קודם כל משפחה.
אני שתקתי. אל מול דינה לא היה טעם להתווכח; כל דיון נגמר על ידה במבט קצר. ודניאל תמיד הוסיפה משלה:
שירה, הכי חשוב שתקפידי על נועה, שתתפתח באמת כמו שצריך. הבאת לה ספרים לגילה, שלא תסתובב ריקנית כמו הילדים של היום הכול מתחיל מהאמא.
עקבתי אחרי כל מה שאמרו, ונועה קראה ספרים שדניאל נתנה, הלכה עם הסבתא למוזיאון, למדה אנגלית עם מורה פרטי שדינה סידרה. גדלה ילדה למופת חכמה, מסודרת, בוגרת. העתק של דינה בצעירותה, כך אמרו השכנות.
אלעד היה גבר שקט, עובד במפעל כמתכנן, אוהב כדורגל בטלוויזיה ובירה עם חברים אחרי העבודה. לאהוב אותו זו הייתה האהבה היומיומית, ההרגל שנשאר אחרי עשר שנות נישואים כשלמדת להפסיק לריב ולהגיד הכול ישר. גם הוא אהב אותי בדרכו; לפעמים הביא לי תה למיטה, לפעמים הכין לי חביתה לפני שהשמש עלתה.
דינה היתה מתייחסת לאלעד כמו ילד שמעולם לא בגר. לא פעם היה שומע ממנה, כשאני ליד:
אלעד, תלמד לעמוד על שלך, תפסיק לרחף. אישה מסתכלת עליך רוצה לדעת שיש מולך גבר, לא ילד.
אלעד שתק, רק הוריד מבט. ואני, בלילות בחשכה, ליטפתי את ראשו ולחשתי: “אל תקשיב להן, אתה גבר טוב, אתה הכי טוב”. הוא לא ענה; רק נשם עמוק ונרדם. ניסיתי להבין איך אפשר לאהוב אדם ולדעת שאת לא מסוגלת להגן עליו אפילו מאימא שלו, כי את מפחדת, כי הבית לא שלך, כי את נשארת אורחת לנצח.
כשהייתה נועה בת שלוש עשרה, דינה חלתה קשה. סרטן. כששמעה, לא בכתה רק נלחצה עוד יותר, ומיד פנתה לעורך דין לכתוב צוואה. היא חילקה הכל “בהגינות” לדעתה: את הדירה שלה, שני חדרים בלב העיר, הורישה לדניאל, את זו שאנחנו גרנו בה את השלושה חדרים לבן שלה, אלעד. צדק בעיניה: לכל אחד דירה, אף אחד לא יוצא מופסד.
אבל דווקא אז קרה הבלתי צפוי. שלושה שבועות אחרי הצוואה, אלעד נהרג. יצא מהמשרד כרגיל, הלך לאוטובוס; במעבר חצייה פגעה בו נהגת צעירה כך נכתב בדו”ח. דניאל התקשרה, קולה רעד:
שירה… אלעד איננו. תאונה, לא הספיקו להציל. תבואי לזהות.
כל הדרך למכון הפתולוגי הייתי על אוטומט לא זוכרת איך הגעתי, חתמתי על טפסים, חזרתי לבית הריק. נועה הייתה אצל הסבתא. ישבתי בסלון עד הבוקר, לא עצמתי עין.
דינה שרדה עוד חודשיים. הרופאים אמרו שהמחלה התקדמה מהר, שהגוף תשוש, והכימותרפיה לא השיגה הרבה. לדעתי היא פשוט ויתרה כשאלעד הלך; למרות הכול, הוא היה הילד שלה. שבועות ספורים החזיקה מעמד מחויכת, חדה, ופתאום הצטמקה, שקטה, מלאת צער. לפני מותה קראה לעורך הדין וחידשה את צוואתה: הדירה שבה גרנו, שנועדה לאלעד, עברה לנועה.
הדירה של נועה, אמרה חולה לדניאל. את את שלך, תקבלי כפי שסיכמנו. תשגיחי שנועה לא תלך לאיבוד. שירה טובה, אבל חלשה צריך להיות לה עמוד שדרה.
דניאל הנהנה, איתנה כמו אמה.
נשארתי עכשיו עם נועה, בבית שלפי הניירות שייך לה. היא הייתה רק בת ארבע עשרה, אני האפוטרופוס בפועל הדירה שלנו. בהתחלה לא חשבתי על זה בכלל לא היה זמן; היה צריך לעבוד, לגדל בת, לסחוב את כל מה שפעם חלקנו שניים.
עברו חמש שנים כאלה, עבודה יומיומית, מרדף אחר פרנסה, רק שלא יחסר לנועה כלום: בגדים, טלפון, שיעורים פרטיים. אף פעם לא התבכיינתי; לא היה לי זמן. כשהתקבלה ללימודים באוניברסיטה טובה, על מלגת מצטיינת בכיתי מהתרגשות. כל ההשקעה לא הייתה לשווא; הילדה שלי עתידה לפניה. היא אפילו התחילה לעבוד מהשנה השנייה תרגומים, אנגלית שלה הייתה ברמה, הודות לדינה ולדניאל.
ורק כשנראה היה שהחיים מסתדרים סוף סוף, נרגעתי לרגע ואז פגשתי את יונתן. מפגש אקראי באוטובוס: עזר לי עם שקית כבדה, פיתחנו שיחה. גיליתי שהוא עובד במשרד ליד, מבוגר ממני בשלוש עשרה שנה, יש לו שני ילדים גדולים, ואשתו, אפרת, מושבתת בבית אחרי אירוע מוחי. יונתן טיפל בה.
אני לא גיבור, סיפר ליונתן, כשהחזקנו ידיים על ספסל בפארק. פשוט לא מסוגל לנטוש. יחד שנים, הביאה לי ילדים. שכחתי כבר לשמוח או להתלהב. איתך נזכרתי מה זה.
הבנתי היטב. הייתי כבר בת ארבעים, לא מחכה לנסיכים יותר. בגיל הזה לוקחים את מה שיש.
בהתחלה הסתרתי מנועה. המצאתי תירוצים, העבודה מתארכת, הולכת לחברה, אבל נועה חכמה; שמה לב לשינוי יותר שמחה בי, פנויה. יום אחד, כשקניתי שמלה חדשה בפעם הראשונה מזה שנים, שאלה אותי:
אימא, יש לך גבר? את קונה לעצמך בגדים, בושם… תגידי.
הסמקתי כהוגן, ומיד שפכתי לה את כל האמת. על יונתן, אשתו, שאני אוהבת אותו באמת.
פניה התקשחו מרגע לרגע; כשהפסקתי, דיברה בקור, בגוון שומט קרקע, כמו דינה עצמה:
את מדברת על גבר נשוי. את תמיד הדרכת אותי בנורמות, מה נכון ומה לא ועכשיו מספרת לי איך את רצה אחרי גבר שיש לו אישה? את שומעת את עצמך?
את לא מבינה ניסיתי, אבל נקטעה:
מבינה גם מבינה. את בודדה, חסרה לך חום, זה בסדר. אבל יש קווים אדומים, אימא. גבר נשוי מחוץ לתחום. את כבר לא ילדה.
נפגעתי מאוד, בכיתי בלילה, תולה הכול בגיל ולב נעול. נועה רואה דברים בשחור ולבן; רק נכון או לא נכון, אין אמצע.
נפגשנו, יונתן ואני, בסתר: פעם בבית כפרי של חבר, פעם בדירה להשכרה. הבנתי שזה לא סיפור של ילדות אך ידעתי להעריך כל רגע.
לפעמים, הוא לחש לי במיטה של דירה לא שלי, אני חושב שאין לי זכות לזה לא לך, לא אושר. יושב לידה, מסתכל עליה, ואז יודע שאני לא מספיק טוב. זה נורא, נכון?
נורא, אמרתי. אבל אני מחכה לך, אני לא שופטת. מי אני שאשפוט?
את טובה, אמר, מנשק את כתפי. הכי טובה. תמיד אהיה איתך.
האמנתי לו לא נותר לי ברירה. אחרי חמש שנים לבד, אחרי תהום של עבודה קשה ותחושת שסחבתי עגלה לבד, כל מה שרציתי היה שמישהו יגיד לי “את טובה, אני איתך”.
כאשר הבנתי שנכנסתי להריון, הכול התערפל. לא האמנתי קניתי שלושה בדיקות. אחר כך לרופאה, דם הרופא, אדיש, אומר: “את בהריון, שבוע שישי, הכול בסדר.” יצאתי מהמרפאה, התיישבתי בספסל, בכיתי מהצפה פחד, שמחה, ייאוש ותקווה גם יחד.
פחדתי לומר ליונתן. שבועות שקלתי מה להגיד, דימיינתי: יופתע? יפחד? יגיד שזה מאוחר, שיש לו כבר ילדים, אשתו תשושה, החיים מסובכים? ידעתי שלא ינטוש, שהוא נאמן באופיו, אך רעדתי מהעתיד והאחריות.
אבל בעיקר פחדתי מנועה. דחיתי ודחיתי, עד שערב אחד, כשחזרה מדניאל, התיישבתי מולה במטבח ואמרתי: “נועה, חייבת לומר לך משהו. אני בהריון.”
נועה קפאה עם הספל שבידיה.
מגבר נשוי? שאלה בשקט.
כן. יונתן.
הנהנה בלעג, עיוותה את החיוך: “ידעתי.”
מה עבר לך בראש, אימא? את בת ארבעים, עובדת בשתי עבודות, אני רק התקבלתי לאוניברסיטה, בקושי נשמתי ואת שוב רוצה ילד? ממי? מגבר שלא יכול לעזוב את אשתו ומציע לך כלום?
נועה, אל תגידי כך… רעד לי הקול.
זו החיים שלי, ההריון שלי. לא מבקשת רשותך.
עליי אל תבני, קמה, עיניה קרות. את יכולה לגור כאן, אבל ללדת ולטפח, זה לא יקרה בדירה שלי. כן זו הדירה שלי, סבתא הורישה לי, לא לך.
הרגשתי שהקירות סוגרים עליי. הבטתי בילדה שילדתי בגיל שמונה עשרה בשביל מי שוויתרתי על הכול ולא הכרתי אותה. מולי עמדה אישה זרה, פרצוף של דינה, קול של דניאל; תמיד חשבתי שאני חלק מהמשפחה, ועכשיו זרם של צינה.
את יודעת מה את אומרת? רעדתי, אחוזה בשולחן שלא אפול. גרנו כאן יחד שנים, גידלתי אותך כאן…
גרת כאן כל עוד אבא היה בחיים, קטע אותי. כשנפטר, סבתא ריחמה עלייך בגלל שהייתי ילדה. הדירה תמיד שלי, אימא. אל תדאגי לא אזרוק אותך לרחוב, אבל להביא גבר נשוי וילד חדש לכאן זה לא.
את משווה אותי לאורחת? שאלתי בבכי. אני אמך, בשבילך עשיתי הכול… חשבתי שתשמחי, שיהיה לך אח או אחות…
לשמוח? נועה צחקה בעוקצנות. מי יטפל? את קורעת ב-2 משרות, תשלחי למעון, ואחר כך אולי מצפה ממני להיות מושיעה? לא תודה. זו לא אחריותי לסדר את חייך. זו החלטה שלך ואני מחוץ לזה.
את נהיית כמו דניאל, כמו דינה, לחשתי. תמיד הייתן בטוחות שאתן יודעות טוב יותר ממני.
די, נועה נאנחה. את תמיד תישארי כאן, אימא, אף פעם לא אזרוק אותך. אבל לבד. בלי ילדים. מגיע לי לבחור איך אראה את חיי.
זה יהיה חצי דירה שלי, לחשתי, בקול רועד. אם אבא שלך היה מספיק לרשת, היה לי חצי דירה כחוק… שכחת?
לא הספיק, חתכה. וסבתא דאגה, כי ידעה בדיוק מי את לא אחראית, לא יודעת להתנהל. נכנסת להריון בגיל שמונה עשרה, שוב בגיל ארבעים. אם זו הייתה הדירה שלך, היית מאבדת אותה כמו כל השאר. בי היא בטחה ולא אגרום לה להתאכזב.
את כבר היא, אמרתי כמעט לחפש כעס. אני כאן רק בחסדך.
לא צריך דרמה, נועה בדיבורה של בוגרת עייפה. את תישארי, אבל תביני: זו הדירה שלי. לא אבטל את לימודיי בדרך לשמור על ילד שלך. לכי ליונתן, שידאג לך.
הוא לא יוכל, נפלט לי.
הנה, גיחכה, צינית להכאיב. את יודעת שאין לו כלום להציע. גם לא לך, אז אל תתפלאי שאני לא נרתמת לזה.
לא ביקשתי עזרה, לחשתי. רק שתביני, תחבקי…
תחבקי? חזרה, קול דואב. אני רק רוצה להתחל מהחיים שלי.
כוחותיי עזבו אותי. חזרתי לחדר, שכבתי כמו ילדה קטנה.
משהו בי נקרע, לא אותו חוט המיתרי בין אם לבתה שקיוויתי שלא ייפרם לעולם. הכל נמוג הצעד הראשון של נועה, ההתלהבות הראשונה, המבט האוהב הילדותי בעת שלחשה לי: “אימא, אני הכי אוהבת אותך בעולם”.
אני לא טעות לחשתי לכר, בקול דק שהלך לאיבוד. אני לא טעות. אני אימא שלך.
אבל מהקיר השני כבר נשמעה מוזיקה חזקה נועה הדליקה חדשות, ואני הבנתי שהשיחה הסתיימה. היא אמרה הכול, וכעת אינה סובלת עוד.
בתוך החושך, מחפשת נחמה, חייגתי ליונתן. ענה מהר יושב ליד מיטת אשתו.
יונתן, אמרתי בקור. אני בהריון. אני צריכה בית. תוכל לעזור, לממן, לאפשר לי שנה בלי עבודה לפחות? תגיד אמת.
נשמעה נשימתו נקטעת. ואז גמגם:
שירה, את יודעת בדיוק את מצבי. אשתי, הטיפולים, הילדים עוזרים לי, אבל המצב קשה. אשמח לעזור אבל לא אוכל להחזיק דירה, את והילד… אין לי את האפשרות. לא אעזוב אותך, אבל אוכל לסייע קצת, במעט…
במעט, חזרתי ריק.
בואי ניפגש, נדבר, נמצא דרך, אולי…
ניתקתי. לא נפרדתי. הנחתי טלפון, עצמתי עיניים ולא הצלחתי לזוז עד הזריחה שומעת את המקרר הרועש, כלב נובח אי שם. כשחיוור בחוץ, התלבשתי בשקט, לקחתי תעודת זהות, קופת חולים ויצאתי.
במרפאת הנשים חיכיתי שעתיים, ראש מוטה, מבט קפוא. כששאלה הרופאה בסוף: “נרשום אותך למעקב הריון?”, עניתי פשוט:
לא. הפעם אעשה הפסקת הריון.
הרופאה רק נאנחה. יצאתי לרחוב, לקחתי נשימה מהאוויר התל אביבי החורפי, ולראשונה בכתה, כשסביבה נשים עם עגלות והריונות היומיום זורם, לא עוצר לרגע בשביל אישה אחת נשברת.
