כשהחתונה מתקרבת במשפחה, כל הבית מתמלא בהתרגשות ודרמה כאילו הרי ירושלים זזו ממקומן. חתונה בישראל זה לא צחוק, יש לזה משקל של אירוע לאומי קטן. השמחה מרקיעה שחקים, אבל כולם מסתכלים רק על הצד המבריק של המטבע. הרי כמו כל מטבע גם כאן יש צד שני.
אל תבינו לא נכון אני לא חושבת שנישואים זה אסון. פשוט רוב הנשים בארץ עדיין מאמינות שאם יתחתנו ויבנו משפחה ימצאו את האושר המושלם. בנות צעירות רבות עוד לא מבינות מה זה נישואים ומה המשמעות האמיתית של זה. לפי התכנון של רותם ודנה, קודם להתחתן ואחר כך הכול יסתדר.
אני רוצה לשתף אתכם: גם אני הייתי בטוחה שאם אתחתן עם האהוב עליי ונביא ילד, אהיה הכי מאושרת בעיר. נחשו מה? גיליתי שמדובר בחבילה שכוללת גם בלאגן.
עוד לא הספקנו אפילו להתחיל לחסוך לבית משלנו במודיעין, וכבר קיבלתי חדשות שאני בהיריון. יאללה, ילדים עולים היום כמו דירה ברמת אביב! לא שאני מתלוננת, היינו מאושרים באמת. יואב עבד בעסק הפרטי שלו, ואני עשיתי סוף סוף הפסקה מהמשרד שלי, בזמן שחשבון הבנק התחיל לסמן לי פרצופים עצובים.
המילה חסכונות כבר מזמן עברה לארכיונים. חוץ מזה, גיליתי שאימהות זה אתגר לא קטן. הבן שלנו היה מתעורר כמו אזעקה צבע אדום כל שעתיים, היה חולה המון, ואני התחלתי לספור שעות שינה כמו שמישהו סופר שקלים אין. הלחץ היה כזה, שהייתי קרובה לברוח לבית של סבתא בצפון.
אבל זה לא נגמר בזה. כשהיילי שלי היה בן שנתיים, יואב פשט את הרגל, והמומחיות שלו הפכה לבטלה מקצועית. מייאש, וכשהייאוש גדול גם ערק נכנס לסיפור. לא הייתה לי ברירה: דחפתי את הילד לגן במעון שקד, התקבלתי לשתי עבודות במשרה מלאה, וישנתי פחות משליח וולט. אני עובדת כמו סוס, והוא ישן כמו אחד שהרגע זכה בלוטו, רק בלי לזכות.
תאמינו לי, לא פשוט. אם הייתי לבד הייתי צולחת הכול: כסף, עייפות, ואפילו העצבים שלי. אבל ככה? לפעמים פשוט רציתי לצעוק באמצע תל אביב.
יום אחד ביקשתי מחמותי, טובה, לדבר עם הבן שלה, שהוציא את המושג פאסיב אגרסיב לרמת אמנות. סיפרתי לה על הקושי, על זה שאני קורסת. ציפיתי למילה טובה, אולי קצת עידוד כמו שצריך לקבל בישראל.
ומה קיבלתי? היא אמרה: אין מה לעשות, רחלי, את לא לבד בזה. נשים תמיד מחזיקות מעמד. את הדבק של המשפחה. תבלעי את הצעקות, תנגבי דמעות, תקבלי הכול באהבה. גברים נשברים? קורה. אבל את תחזיקי את הבית! לא מתלוננים!
הלב שלי נשבר, כאילו דקרו אותו עם מזלג מהשוק של רמלה.
היא גם אישה, והיא יודעת כמה זה קשה. כן, גם בעלה איש של מנוחה יותר מנוח. במקום שנעזור אחת לשנייה, היא מסבירה לי שצריך להעלים עין ולהסתדר. כמה אפשר להסתדר? יש חיים רק פעם אחת אולי תיהנו? יהיו מכשולים, אבל לא ככה.
כל אישה בארץ ראויה להיות שמחה, אהובה, לא רק להחזיק את התקרה של הבית. הגיע הזמן שננסה גם לשמוח לא רק לשרוד.
