יומן אישי נטע, יום שלישי
היום שוב זה קרה אימא קיבלה את אורי, בת של יעל, בלי לשאול. ישבתי בסלון וניסיתי לסכם מאמר בבנקאות, ואז שמעתי:
אמא, הבאתי את אורי, יעל קראה מהכניסה אבוא לקחת אותה בערב, ממהרת, ביי.
טריקה של דלת. נשענתי אחורה בכיסא והרגשתי עייפות יורדת לי לעלים. אחרי דקה, אימא נכנסה עם אורי, ישנה למחצה, בידיים.
שוב? שאלתי בשקט.
אימא רק הנהנה, הורידה אותה על השטיח. אורי מיד טסה ישר למיטה שלי, טיפסה בבקיאות ושלפה מהשידה חוברת ציור וטוש סגול. התמקמה כמו שנהגה, מכונסת בתוך עצמה, שקטה.
יצאתי אחרי אימא למטבח. ראיתי אותה בודקת את תכולת התיק לעבודה שלה.
אמא, התחלתי. זה שנה אחרונה שלי בלימודים. תכף תעודת בגרות. אני חייבת ללמוד, לא…
חייבים לעזור ליעל, אמרה. היה לה נישואים קשים. מנסה עכשיו להתחיל מחדש, את יודעת. תעזרי לה.
שתסתדר! לחשתי, כמעט רותחת, שלא תשמע אורי מהחדר. אבל למה היא כל הזמן מעבירה אלינו אחריות? זה הילדה שלה, לא שלי.
היא הרימה עיניים, חותכת מבעד לאוויר.
דיי עם הדיבורים, אני ממהרת לעבודה, אמרה, רוכסת את הרוכסן. את עם אורי.
רציתי להתווכח, לצעוק שזה פשוט לא הוגן, להגיד שיש לי מבחן בכלכלה ואני בקושי מספיקה עם העבודות. אבל כבר למדתי אין עם מי לדבר.
נשארנו, אני ואורי, לבד. היא המשיכה לצבוע חד־קרן בסגול, לשונה מציצה בריכוז. הסתכלתי עליה, הלב שלי מתכווץ ואז מתרכך ברוך.
תראי, הניפה באוויר את הציור יפה?
מקסים, אורי! התיישבתי לידה ודחפתי את הדפים הצידה.
היום נמשך לאט כמו דבש. ציירנו, אחר כך צפינו בטלוויזיה, ואז היא רעבה. בישלתי לה פסטה, מנסה להבין משהו מהספר הפתוח על השולחן. המילים הפכו לבוץ. כמה דקות אחר כך נשפך מיץ על המפה, ואז היא נעשתה חסרת סבלנות, בוכה, לא רוצה לישון ולא לשחק. סחבתי אותה על הידיים, שרתי לה שטויות, עד שנרדמה עלי.
בערב כבר הייתי סחוטה כמו מטלית. הספר נשאר פתוח באותה עמוד.
יעל חזרה בסביבות שבע. פתחתי לה את הדלת, מחזיקה את אורי הישנה.
בואי, מתוקה אמרה, לוקחת אותה לזרועותיה אנחנו זזות.
וזהו. שום “תודה”. שום “איך היא הייתה”. ואני רק מרגישה דחף לבכות מהעייפות.
חודשיים של אותו שגרה: אורי מגיעה בהפתעה, יעל נעלמת, ואני מג’נגלת בין הלימודים לגידול שלה. איכשהו הצלחתי לסיים את התעודה, ישבתי לילות שלמים בזמן שאורי ישנה.
אחר־כך יעל הכירה את נדב. פתאום חתונה, שוב, ואני מוצאת את עצמי באולם, מסתכלת עליה בשמלת כלה לבנה ליד גבר שתמיד נראה כאילו העולם שלו. אימא מתייפחת משמחה. אורי מפזזת בין רגלי האורחים בשמלה ורודה. מחיאות כפיים. ואני חושבת אולי עכשיו תניח לנו. אולי.
כשהגיע לתינוק השני, קראו לו גיל. באתי לבית החולים עם פרחים ובלונים תכולים, החזקתי את התינוק הקטן בידיים והרגשתי שאולי אחותי סוף סוף מאושרת באמת. נדב היה מאושר. אורי הכריזה שהיא אחות גדולה.
השלווה נמשכה שמונה חודשים בלבד.
יום אחד, אימא התקשרה באמצע העבודה שלי בבנק, קולות חיתוך מחשבים וריח ניירות סביבי.
נדב בגד. יעל מצאה הודעות. בלגן. גירושין.
שוב אותם מעגלים יעל מגיעה, עוזבת את הילדים אצל אימא, נעלמת “לקחת אוויר”.
ואני, נשאבת שוב נלקחת לי החירות, החיים שלי לאט נבלעים באחרים.
שנה אחרי, עליתי בדרגה, ושוב, לא הספקתי אפילו לשמוח יעל מצאה מישהו חדש, ארז. פרחים, מסעדות, סיפורים חלומיים. החתונה השלישית קטנה, משפחה קרובה, ולי כבר קשה להסתיר את הציניות.
פסק זמן לארוחת צהריים יושבת ב”ארומה” שמול המשרד בפתח־תקווה, דוקרת חסה במזלג, חושבת מה לקנות בערב הביתה.
נטע, אימא נשמעה נרגשת ומודאגת ביחד. את יושבת?
כן, עניתי מה קרה?
יעל בהריון.
השתררה דממה מכאיבה. הקפה התקרר לי ביד.
תאומים, הוסיפה אימא. שניים.
בהיתי בסלט. העלים הפכו לכתמים ירוקים. ארבעה ילדים. שלושה אבות. וכולי יודעת אם יתפרק שוב, מי תגדל את כולם? אני, אימא.
שומעת אותי? אימא הפצירה.
שומעת, עניתי, משתדלת לא לפרוץ בבכי. תמסרי לה מזל טוב.
ניתקתי עוד לפני שענתה.
בערב חזרתי מותשת, חסרת חשק. אימא חיכתה במטבח עם כוס תה קפואה, נראית כאילו חלתה.
נטע, כל הלילה לא ישנתי, חשבתי וחשתי רע, איך אפשר, תאומים, ארבעה ילדים, ואם יקרה שוב? את רואה מה קורה, לה חשובים גברים יותר מהילדים. איך נסתדר, אני כבר לא צעירה, ואת בעבודה…?
נכנסתי בדלת, תליתי את התיק. עמדתי מעליה, ראיתי את שיערה המלבין, את סימני הדאגה בעיניים שלה שאין להן קץ.
אמא, נעמדתי מולה, אני רוצה לעזוב. לעבור לעיר אחרת.
היא נרתעה כאילו שמע מילה זרה.
כבר לא יכולה, המשכתי, לא מסוגלת. מספיק שנים הקרבתי הכול בשביל יעל לימודים, חברות, קריירה. די. די.
הניחה לומר משהו עצרתי בתנועת יד.
את רוצה תבואי איתי. נתחיל חיים חדשים. אם לא, אני אבין. אבל אני נוסעת אני עייפה מלהיות המטפלת של הילדים של יעל. אוהבת אותם אבל הם לא שלי. לא האחריות שלי.
נשמתי. צנח משקל מהכתפיים.
אמא שתקה, הסתכלה דרכי, לאזשהו קיר.
חיכיתי עוד רגע. לא אמרה מילה. חזרתי לחדר, נשכבתי על המיטה, בגדים עדיין עלי, ומבט תקרה. ליבי הלם בגרון, ידיים מזיעות. אמרתי את זה. סוף־סוף.
נרדמתי לפנות בוקר.
כשקמתי ראיתי קלסר מסמכים על שולחן המטבח. הכרתי אותו. אימא שמרה בו מסמכי דירה שירשנו מסבתא. דיפדפתי בעלים מבולבלת.
נמכור, נשמע קולה מהדלת.
עמדה שם, לבנה מהלילה, החזיקה עצמה, כאילו קיבלה החלטה מגוננה.
שליש ניתן ליעל, כחוק. מהשאר נקנה לנו משהו בעיר אחרת. קטן, אבל מספיק לנו.
הבטתי בה, לא מאמינה. רציתי לשאול שוב. ראיתי בעיניה את אותה עייפות שטמנה אולי אפילו יותר ממני.
חיבקתי אותה חזק, נשענתי לכתפה. היא ליטפה לי את הראש כמו בילדות.
נעזוב, נטע. די, אמרה בשקט.
תוך חודשיים סידרנו הכול: שמנו שלט, מצאנו קונה, בחרנו דירה ברמת־השרון, ארבע מאות קילומטר מכאן. דירת שני חדרים, פשוטה. סגרתי עם העבודה על מעבר לסניף במקום החדש. לא סיפרנו ליעל עד הדקה האחרונה.
ביום מעבר, היא באה בריצה, נפוחה ומזיעה, חודש שביעי, פרצה פנימה.
מה אתן עושות? נוטשות אותי? דווקא עכשיו, לפני הלידה?
הגשתי לה מעטפה עם חלקה מהדירה. קרעה את המעטפה, ספרה שטרות, פניה משנים צורה.
ומה אעשה עם זה? זרקה את הכסף לרצפה. אני צריכה שתעזרו לי, לא נדבה! תקופה קשה עכשיו אתן לא מבינות?
חמש שנים תקופה קשה אצלך, אמרתי. אנחנו עייפות.
אתן עייפות?! ואני נחה? עם הילדים האלה ובטן ענקית?!
את בחרת כך, יעל. עכשיו תורי.
ביקשה מבט אימא אבל אימא לא הביטה. עשתה עצמה עסוקה עם הרוכסן בתיק.
אתן לא משפחה שלי יותר, לחשה שתיכן.
יצאה, דלת טרקה. אני ואמא רק הסתכלנו זו על זו. הרמתי את התיק, היא את המזוודה. סגרנו פעם אחת אחרונה את הדירה, ירדנו למטה.
הרכבת יצאה בעוד שעה. ישבתי ליד החלון, הסתכלתי איך הרמפה נעלמת, פנסי נתב”ג, מגרשי רכבים, קירות שיש. אמא ישנה לצד השכמה, הראש נשען עלי, מותשת.
העיר נעלמה מאחור, לוקחת איתה לילות ללא שינה, אשמה אינסופית. נשמתי עמוק, לראשונה מזה שנים, מרגישה איך האוויר החדש ממלא אותי. לפנינו הלא־נודע.
הרכבת סחבה אותנו הלאה. עצמתי עיניים.
