אתמול עזבתי.
לא כתבתי מכתב פרישה, לא הודעתי שבועיים מראש אפילו.
פשוט הנחתי על השולחן צלחת עם עוגה, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית של הבת שלי.
המעסיקה שלי? זו הייתה הבת שלי, יעל.
משכורת? כל השנים חשבתי שזו אהבה.
אבל אתמול נפל לי האסימון: בכלכלת המשפחה שלנו, האהבה שלי לא שווה ליד טאבלט חדש מהחנות.
אני שושנה, בת 64.
לפי הניירות אני פנסיונרית, אחות במקצוע, וגרה בדירה קטנה ביהוד, על פנסיה לא גדולה.
אבל בעצם אני נהגת, טבחית, מנקה, מורה ביתית, פסיכולוגית ו”מוקד חירום” לשני נכדים: איתי (בן 9) ויונתן (בן 7).
אני בעצם מה שנקרא “המושב”.
אתה מכיר את המשפט: “כל כפר מגדל את הילד”?
היום ה”כפר” הזה זה בדרך כלל סבתא אחת עייפה, שחיה על נס קפה, אופטלגין וולריָן.
יעל עובדת בשיווק.
אורי, בעלה, בתחום הכלכלה.
אנשים טובים לפחות ככה אני שכנעתי את עצמי.
הם תמיד עייפים, תמיד לחוצים; גן יקר, בית ספר מסובך, חוגים עוד יותר.
כשהאיתי נולד, הם הביטו בי כמו טביעה.
״אמא, אין לנו כסף לבייביסיטר,״ אמרה יעל בדמעות, ״ואנחנו לא סומכים על זרים. רק עלייך.״
וכמובן הסכמתי.
כי לא רציתי להיות מעמסה, אז נהייתי עוגן.
היום שלי מתחיל ב־5:45.
אני נוסעת אליהם, מבשלת דייסה לא מכל סוג, אלא “הנורמלית”, כי יונתן לא נוגע בזריזות.
מארגנת את הילדים, מסיעה לבית ספר. חוזרת, מורידה את הרצפה שלא אני לכלכתי, מנקה שירותים שרק הם השתמשו בהם.
אחר כך שוב אסיפה, חוגים, אנגלית, כדורגל, שיעורי בית.
אני הסבתא של החוקים.
סבתא של “לא”.
סבתא של שגרה.
ואז יש את מרים.
מרים היא אמא של אורי.
גרה בדירה חדשה על קו החוף באשדוד. מתוחות, רכב חדש, טיסות לחו”ל.
היא רואה את הנכדים פעמיים בשנה.
מרים לא יודעת שאיתי אלרגי לקינואה.
היא לא יודעת איך להרגיע את יונתן כשהוא נשבר מהשיעורים.
מעולם לא קרצפה קיא מהריפוד במושב האחורי.
מרים היא סבתא של “כן”.
אתמול לאיתי היה יום הולדת תשע.
הכנתי שבועות מראש, בקושי היה לי כסף, רציתי לתת לו משהו אמיתי שלושה חודשים סרגתי לו שמיכה כבדה, כי הוא שורד לילות לא קלים.
בחרתי צבעים שהוא אוהב. נתתי שם את כל הלב.
ואפיתי עוגה אמיתית לא מתערובת מוכנה.
ב־16:15 דפיקה בדלת.
מרים פרצה לבית כמו שטפון בושם, פן, מלא שקיות.
״איפה הנכדים שלי?!״
הילדים דחפו אותי הצידה כדי להגיע אליה ראשונים.
״סבתא!״
היא התיישבה על הספה, שלפה שקית עם לוגו נוצץ.
״לא ידעתי מה אוהבים, אז קניתי את הכי חדיש״, אמרה.
שני טאבלטים ממש יקרים.
״בלי הגבלות״, קרצה להם. ״היום החוקים שלי!״
הילדים השתגעו. שכחו מהעוגה, שכחו מהאורחים.
יעל ואורי הבריקו מרוב שמחה.
״אמא, למה לחלק ככה״ אמר אורי, ממלא לה כוס יין, ״את מפנקת אותם יותר מדי.״
עמדתי שם, עם השמיכה ביד.
״איתי גם לי יש הפתעה וגם עוגה מוכנה״
לא הרים את העיניים אפילו.
״לא עכשיו, סבתא. אני עובר שלב בטאבלט.״
״כל החורף סרגתי את זה״
הוא נאנח:
״סבתא, מי צריך שמיכה בכלל מרים הביאה טאבלטים. למה תמיד את כזו משעממת? את מביאה רק אוכל ובגדים.״
הסתכלתי על יעל.
חיכיתי שתגיד משהו.
יעל צחקה קצת במבוכה:
״אמא, אל תפגעי הוא ילד. ברור שטאבלט יותר מעניין. מרים היא ‘סבתא הכיפית’. ואת אה את היומיומית.״
סבתא יומיומית.
כמו כלי אוכל יומיומי, או פקק יומיומי.
צריך אותך אבל לא מרגישים אותך.
״אני רוצה שמרים תגור פה״, אמר יונתן. ״היא לא אומרת שיעורים.״
ושם נשבר לי הלב.
קיפלתי את השמיכה, הנחתי אותה על השולחן. הורדתי סינר.
״יעל, אני סיימתי.״
״סיימת מה? תחתכי עוגה?״
״לא, סיימתי הכל.״
הרמתי תיק.
״אני לא מכונה שאפשר לכבות. אני האמא שלך.״
״אמא, מה את עושה?! יש לי מצגת מחר! מי יאסוף את הילדים?״
״לא יודעת,״ אמרתי. ״אולי תמכרו טאבלט. או שהסבתא הכיפית תתנדב.״
״אמא, אנחנו צריכים אותך!״
עצרתי רגע.
״זו בדיוק הבעיה. אתם צריכים אותי. אבל לא רואים אותי.״
ויצאתי.
היום קמתי בתשע.
הכנתי לי ספל קפה. ישבתי על המרפסת.
ולראשונה מזה שנים לא כאבה לי הגב.
אני אוהבת את הנכדים.
אבל לא אהיה יותר העוזרת החינמית שנקראת ‘משפחה’.
אהבה היא לא ביטול עצמי.
וסבתא היא לא משאב מתכלה.
אם רוצים סבתא עם חוקים שילמדו לכבד את החוקים.
ובינתיים
אני חושבת להירשם לריקודים.
אומרים שסבתות כיפיות עושות את זה.







