אתם פשוט מקנאים – אמא, את רצינית עכשיו? מסעדת “פראג”? זה לפחות חמשת אלפים שקל לארוחה! לאדם. איגור זרק את המפתחות למדף, עד שהן נחתו ברעש על הקיר. אולגה הסתובבה מהכיריים, שם ערבבה רוטב, ומיד שמה לב לפרקי האצבעות הלבנים של בעלה, שאחז בטלפון בעצבנות. הוא המשיך להקשיב בסבלנות לאמא שלו עוד כמה דקות, ואז, כשהתעצבן, ניתק את השיחה בפראות. – מה קרה? במקום לענות, איגור התרסק בכבדות על כיסא המטבח ובהה בצלחת עם תפוחי האדמה. אולגה כיבתה את הכיריים, ניגבה את הידיים במגבת וישבה מולו. – איגור… – אמא השתגעה סופית. פשוט יצאה מדעתה בזקנה שלה. – הוא הרים אליה מבט, ואולגה ראתה בעיניו תערובת בלתי אפשרית של כעס וחוסר אונים. – זוכרת שסיפרתי לך על… ולדימיר? מהקצב ריקודים? אולגה הנהנה. חמותה הזכירה מישהו חדש לפני חודש – בעדינות, בחיוך מבויש ובידיים שעסקו בשולי המפה. אז זה עוד היה נראה חמוד: אלמנה בת 58, חמש שנות בדידות, מועדון ריקודים בבית התרבות, ג’נטלמן שיודע לסובב בוולס. – אז ככה. – איגור דחק את הצלחת. – היא לקחה אותו ל”פראג”. שלוש פעמים בשבועיים. קנתה לו חליפה ב-4,000 שקל. בסופ”ש הקודם נסעו לטבריה – תנחשי מי שילמה על המלון ועל הכל? – נינה. – בול. – הוא העביר יד על פניו. – אמא חסכה את הכסף הזה שנים. לשיפוץ, ליום סגריר. ועכשיו מבזבזת על גבר שמכירה חודש וחצי. זה טירוף… אולגה שתקה, חיפשה מילים. היא הכירה את נינה – רומנטית, פתוחה, תמימה עד נאיביות. מהאנשים שעדיין מאמינים באהבה גדולה גם אחרי יובל על כדור הארץ. – תקשיב, איגור… – היא הניחה יד על ידו. – נינה אישה בוגרת. הכסף שלה, ההחלטות שלה. אל תתערב – עכשיו היא גם ככה לא תשמע אף אחד. – אולגה, היא עושה טעות אחרי טעות! – נכון. וזכותה לטעות. ובכלל, נראה לי שאתה מגזים. איגור משך בכתפיו אבל לא התרחק. – אני פשוט לא יכול לראות אותה… – אני יודעת, יקירי. אבל אתה לא יכול לחיות את החיים שלה במקומה. – אולגה ליטפה את מפרק ידו. – היא צריכה לקחת אחריות. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. בסוף, היא בסדר גמור. איגור הנהן בעגמומיות. …חודשיים חלפו מהר. הדיבורים על ולדימיר התפוגגו – נינה התקשרה פחות, נראתה מסתורית כאילו מסתירה משהו. אולגה החליטה שזה כבר נגמר, הפסיקה לדאוג. אבל, כשבערב ראשון צלצלו בדלת ועל הסף עמדה נינה, אולגה לא הבינה מיד מה קורה. – ילדים! ילדים שלי היקרים! – נינה התפרצה פנימה בענן בושם מתוק. – הוא הציע לי נישואין! תראו! תראו! על האצבע ניצנץ טבעת עם אבן קטנה. זולה, אבל נינה הביטה בה כאילו מדובר ביהלום ענק. – אנחנו מתחתנים! בחודש הבא! הוא כזה, כזה… – היא הידקה את הידיים ללחיים ופרצה בצחוק – צחוק ילדותי. – לא האמנתי שיקרה לי דבר כזה בגיל שלי… איגור חיבק את אמא, ואולגה שמה לב לכתפיים שלו נרגעות. אולי לא הכל גרוע. אולי ולדימיר באמת אוהב את נינה, והם פשוט דאגו סתם. – מזל טוב, אמא. – איגור התרחק, מחייך – את ראויה לאושר. – כבר העברתי לו את הדירה! עכשיו אנחנו משפחה אמיתית! – נינה זרקה, והזמן עצר. אולגה הפסיקה לנשום. איגור קפא. – מה… מה אמרת? – את הדירה. – נינה נופפה בידה. – רק כדי שיֵדע שאני בוטחת בו. זו אהבה, ילדים, אהבה אמיתית! ואהבה היא אמון. השתררה דממה – אפילו את תקתוק השעון בסלון שמעו. – נינה… – אולגה דיברה לאט ובעדינות. – העברת דירה לגבר שאת מכירה שלושה חודשים? עוד לפני החתונה? – אז מה? – נינה זקפה סנטר. – אני סומכת עליו. הוא טוב וישר. אתם סתם חושדים! אתם פשוט לא מבינים. סתם חושבים עליו רע, אני יודעת. – אנחנו לא חושבים כלום. – אולגה התקדמה צעד. – אבל… לפחות חכי עד אחרי הנישואין. מה הדחיפות? – אתם לא מבינים. זה… ההוכחה לאהבה הגדולה שלי. – נינה שילבה ידיים. – מה אתם מבינים ברגשות? באמון? איגור סוף-סוף הדק את הלסת: – אמא… – לא! – היא דרכה רגל, ואולגה ראתה פתאום ילדה עקשנית במקום אשה מבוגרת. – לא רוצה לשמוע! אתם סתם מקנאים באושר שלי! רוצים להרוס לי הכל! נינה הסתובבה ויצאה בסערה. הדלת נסגרה ברעש והזכוכית בויטרינה רעדה… …החתונה הייתה צנועה – רבנות מקומית, שמלה יד שניה, זר של שלוש ורדים. אבל נינה נצצה כאילו עומדת להתחתן בארמון המלך של צרפת. ולדימיר – גבר מלא, קרחת קטנה, חיוך שמנוני – התנהג למופת. נשק לה ידיים, הזיז לה כיסא, מזג שמפניה. חתן מושלם. אולגה צפתה בו מאחורי הכוס. משהו לא הסתדר. העיניים. כשביטא כלפיה חיבה – האישונים נשארו קרים, מחשבים. חיבה מקצועית, דאגה מתורגלת. היא שתקה. אין טעם לדבר – ממילא אף אחד לא יקשיב. …חודשים ראשונים נינה התקשרה כל שבוע – נרגשת, מפרטת איפה לקח אותה החתן – מסעדות, תיאטרון. – הוא כל כך מתחשב! אתמול הביא לי ורדים – בלי סיבה! איגור הקשיב, הנהן, ואז שקע בשתיקה ארוכה. אולגה לא חקרה. חיכתה. שנה עברה בלי ששמו לב. ואז – דפיקה בדלת… אולגה פתחה וראתה מולה אישה שכמעט לא זיהתה. נינה הזדקנה בעשר שנים: קמטים עמוקים, עיניים שקעו, כתפיים שחוחות. ביד – מזוודה ישנה. אותה מזוודה ששימשה לסופש בטבריה. – הוא זרק אותי. – נינה יבבה. – הגיש תביעת גירושין וזרק אותי. הדירה… היא שלו עכשיו בניירת. אולגה זזה, נתנה לה להיכנס. הקומקום רתח מהר. נינה ישבה בכורסה, מחזיקה את הכוס בשתי ידיים, ושתקה בדמעות – שקטה, אבודה. – כל כך אהבתי אותו. עשיתי הכל בשבילו. והוא… הוא פשוט… אולגה לא הפריעה. ליטפה לה את הגב. חיכתה. איגור חזר מהעבודה שעה אחר כך. נעצר בדלת כשראה את אמא – פניו הפכו אבן. – בני… – נינה קמה, פרשה ידיים. – בני, אין לי איפה לגור… אתה לא תנטוש אותי? תן לי חדר, אני לא תופסת הרבה מקום. ילדים מחויבים לדאוג להורים, זה… – סטופ. – איגור הרים יד. – סטופ, אמא. – אין לי כסף. כלום. הכל בזבזתי עליו, עד השקל האחרון. הפנסיה קטנה, אתה יודע… – הזהרתי אותך. – מה? – הזהרתי אותך. – איגור התיישב בכבדות, כאילו פילו אבנים על כתפיו. – אמרתי לך: אל תמהרי. תבדקי מי זה הבן אדם. אמרתי: אל תעבירי דירה. זוכרת מה ענית לי? נינה השפילה מבט. – שאיננו מבינים מהי אהבה אמיתית. שאנחנו מקנאים באושר שלך. אני זוכר מצוין, אמא! – איגור… – ניסתה אולגה – אבל הוא הנהן לא, בתנועה. – לא. שתשמע. – פנה לאמו – את אישה בוגרת. את בחרת. התעלמת מכל מי שניסה לעצור אותך. ועכשיו את רוצה שנשלם את המחיר? – אבל אני אימא שלך! – בגלל זה אני כועס! – איגור קם, קולו נשבר בזעם. – נמאס לי, אמא! נמאס לראות אותך הורסת לעצמך וחוזרת אליי ביד מושטת! נינה הצטמקה, נראתה קטנה ועלובה. – הוא רימה אותי, בני. באמת אהבתי, סמכתי… – סמכת. – איגור העביר יד בשיערו. – סמכת עד כדי כך שנתת את הדירה לגבר זר. מדהים, אמא. פשוט מדהים. ומה עם זה שאבא קנה את הדירה הזאת? – תסלח לי. – הדמעות חזרו ללחייה. – סליחה. הייתי עיוורת, אני יודעת. אבל בבקשה… תן לי עוד צ’אנס. אני לא… – כל מבוגר אחראי על עצמו – עכשיו דיבר בעייפות – רצית עצמאות? עכשיו תרימי את עצמך. תחפשי דירה לבד. עבודה לבד. תסתדרי. נינה עזבה בבכי, מתייפחת במדרגות. אולגה בילתה את הלילה לצידו של איגור בלי מילים. רק החזיקה לו את היד. איגור לא בכה. שכב ובהה בתקרה, נאנח מדי פעם. – עשיתי נכון? – שאל לקראת הבוקר, כשראשוני אור נכנסו – כן. – אולגה ליטפה את פניו. – זה היה קשה, אבל נכון. בבוקר איגור הרים טלפון לאמו, שכר לה חדר בפאתי העיר, שילם חצי שנה מראש – זו הייתה העזרה האחרונה. – אחר כך את לבד, אמא. לבד. תצטרכי – נשלם עו”ד לעתירה. אבל אצלנו בבית – לא… אולגה שמעה את השיחה וחשבה על צדק. לפעמים השיעור הכי אכזרי הוא היחיד שעובד באמת. חמותה קיבלה בדיוק את התוצאה שהולמת את העיוורון שלה. והתחושה הזאת – בו זמנית כואבת ומועילה. ובלב – שלא נגמר, ושעוד יתוקן. איכשהו, יתוקן… אתם פשוט מקנאים

Life Lessons