תן לי לספר לך חלום מוזר שחלמתי על החיים האישיים של אחי. הכל התחיל ברחובות תל אביב המלאים באור שלא מהעולם הזה, שם אחי הכיר נערה בשם נויה, והשניים יצאו יחד קרוב לשנה. היא תמיד הופיעה באיפור מדויק, עם סנדלים בצבע כסף ובגדים שנראו כאילו הומצאו מחומר אחר. שיחותיה היו משונות ותוססות, מלטפות את האוזן כמו מנגינות. נויה השתלבה עם כולם בחלום, כאילו היתה חברה של כל עץ וכל חתול בעיר. אפילו אני, הייתי יושבת איתה לקפה לאטה עם בקלאווה, מרגיש את הזמן נמס כמו חמאה על פיתה חמה.
נויה נראתה כאילו העולם הזה קטן עליה: אינספור חברים ליוו אותה, היא עבדה בשדרות רוטשילד בחברת פרסום גדולה, ניהלה יוזמות באינסטגרם, החזיקה יונדאי לבנה וזיהתה מגמות אופנה כאילו יש לה חיישן במוח. במשפחה שלנו כבר הפכנו אותה לכלה עתידית, ורקמנו בראשינו חופות ופרחים. אבל טעינו: כפי שחלום מתפוגג לפתע, גם הקשר הזה הסתיים בלי שום היגיון, רק תחושה פתאומית שצריך להפסיק. גם החברות שלנו נעלמה כלא הייתה.
פחות מחודש עבר, והנה אחי הביא יום אחד הביתה דמות חדשה נעה. הוא הודיע לנו שהם מתכוונים להתחתן. נעה היתה שקטה, כמעט בלתי נשמעת, תווי פניה עדינים, עיניה בורקות מביישנות. הופעתה פשוטה גינס דהוי, חולצת טריקו עם כיתוב בעברית ומעט איפור, אם בכלל. היא נראתה במבט ראשון מופנמת מדי, יושבת ליד שולחן השבת עם צלחת ריקה ומזלג ביד, שותקת כמו דמות מיתולוגית.
אמא שלי שהיתה תמיד דעתנית ועוקצת לא הסתירה את חוסר הנחת שלה. היה לה קשה לסבול את השקט של נעה, זה לחץ עליה כמו משקולת על הלב. נעה לא היתה לה תואר מהאוניברסיטה, הבית שמה ממנו באה היה במושב בגליל, וההורים שלה הרוויחו שכר מינימום לא דברים שנראים לסיפורים מתוקים בחלומות של אמא שלי. היא אף התלוננה בפניי: “נעה נראית לי לבושה כמו מורות שלמדתי אצלן בתיכון”. המבטים חותכים, מילים שורטות.
אך אחי עמד בנחישותו. הוא אמר אם לא תקבלו את נעה, אעזוב הכל ואעבור לגור איתה בירושלים, בלי לחשוב פעמיים. כך, למרות ההתנגדויות והרטינות, התקיים טקס תחת חופה עטופה באורות מוזרים, ורב ישן חתם על כתובה שמספרה חורג מכל סצנה הגיונית. הזמן מילא את הפערים, ונעה נפתחה למשפחה שלנו בהדרגה, והדירה הקטנה שלהם נוצצת מניקיון, והמטבח מבושם מניחוחות בורקס מגולגל וירקות בתנור. אמא שלי החלה לראות את הברק שבעיניה, את החום שהיא נותנת לאחי, והלב שלה שינה צורה וקיבל אותה כמו בתה השנייה.
ולילה אחד, בתוך שביל של דקלים ועששיות, פגשתי את נויה בשדרות בן גוריון. היתה אפופה בעצמה, שקועה בבגדים יוקרתיים, מספרת לי בהתלהבות על הנעליים החדשות והחופשה ביולי ביוון. שום מחשבות על מחר, רק הווה בוהק, כמו תצוגת אופנה בלי סוף. רציתי לרגע לחזור אליה, אל הקצב הזה, אבל הרגשתי שנעה האפורה לכאורה הפכה להיות כתובת החלום.
עכשיו כמשפחה אנחנו מחכים לעוד תינוק שיבוא, כי נעה כבר בחודשי הריון מתקדמים. החלום התעקם, התיישר והפך לבית חמים. בסופו של דבר, למדתי שגם בחלומות הכי מוזרים, יש הזדמנות לפגוש אהבה אמיתית, גם אם היא לבושה בגינס פשוט ותמיד מבשלת מרק עוף עם הרבה פטרוזיליה.
