אני תוהה למה לא השאירו כלום לבעלך בצוואה שלהם? וגם הילדים שלכם צריכים משהו, לא? שאלה חברה שלי בפליאה.
מי בכלל מבין אותם? עניתי לה, ומריצה עיניים לשמיים. הצעיר ביניהם, מיכאל, גר כבר לבדו ויש לו דירה ממש ענקית ברמת גן, שתי דירות קטנות נוספות וחוץ מזה גם קוטג’ של שלוש קומות בכפר סבא. אבל כנראה כל זה לא מספק אותו. וההורים שלו גם דאגו שכל הנכסים יגיעו אליו! ובעלי, אילן, נשאר בלי שקל על הנשמה.
טוב, תכירי: אני ענת ואילן כבר 12 שנה ביחד, ויש לנו שני ילדים תאיר בת 10 ועדי בן 6. תמיד הסתדרתי איכשהו עם חמותי וחמי, למרות שהם כל הזמן התערבו לנו בכל דבר: איך לגדל את הילדים, היכן נטייל ואפילו מה לבשל לשבת. אם זה לא מספיק, אז חמותי גם אהבה להעיר לי על הלבוש שלי ואפילו דרשה שאני אקרא לה “אמא”!
אמרתי לה ישר לפרצוף: “יש לי אמא אחת, תודה, לא צריכה תוספות.”
אבל האקשן האמיתי התחיל אחרי שתאיר שלנו נולדה. ויקטוריה (חמותי כן? אבל אל תתבלבלו, היא בעצמה ביקשה שם בינלאומי) הגיעה אלי בהפתעה, בלי צלצול, בלי תאום. אני כמובן סגרתי את הדלת, סיננתי שיחות, ושיחקתי אותה עסוקה עד שהיא הבינה שהיא נכנסת לדלת אטומה. בסוף נמאס לה להתאמץ, והיא הורידה הילוך.
עם כל ההתערבויות של ההורים שלו, הסתדרנו בעיקר בעזרת אמא שלי, אסתר, שנתנה יד בכל מה שצריך. כשהילדים טיפה גדלו, אפילו עברנו דירה כדי להתרחק קצת מהערבובים של הצד השני.
חמי וחמותי היו טיפוסים יש להם ממון, איך לא, אוהבים לטוס לאיטליה מדי פעם, ללכת לאופרות בתל אביב ולאכול עם החברים ארוחות שף. דיבורים אצלם זה רק בוואטסאפ, וגם שם רק עם בני דודיהם. אפילו בחגים, איכשהו תמיד “ברחו לעמק יזרעאל”, או קפצו לסוף שבוע בגליל.
ופתאום, מה אנחנו מגלים? שכל הנכסים נכתבו בטאבו על שם מיכאל, האח הצעיר. לא יכולתי להבליג, התקשרתי לוויקטוריה לשאול מה הקטע.
לא ברור לך? ענתה בקור רוח את מנעת ממני לראות את הנכדים שלי וגרמת לאילן להתרחק מאיתנו. מיכאל אף פעם לא שכח מאיתנו! הוא בא לבקר, שם נשארים הלב והרכוש.
תגידו אתם: זאת באמת החלטה הגיונית של ההורים שלו?
