תקשיבי, רק שתביני מה עבר עליי עכשיו, את לא תאמיני. סיפור מהחיים, אמיתי לגמרי, כזה שמרגיש כמו סצנה מתוך סדרה ישראלית על משפחות מוזרות.
אז ערב שישי, די רגוע, תל אביב, אני שוכבת בסלון עם הבעל שלי, עידו, אחרי עוד שבוע מטורף בעבודה. אנחנו מדברים על מתנת יום הולדת של אמא שלו, שירה כהן. אני מסבירה לו שאני באמת לא יודעת מה לבחור לה, כי כל שנה זה כאב ראש מחדש.
היחסים איתה תמיד היו מתוחים, עוד מההתחלה. כבר מהרגע הראשון היה ברור ששירה אולי לא רצתה לקבל אותי בזרועות פתוחות, ועידו בחור חכם הבין את זה בשקט, והחלטנו לשמור מרחק. אין פה דרמות, פשוט מדברת איתנו רק בימי הולדת או חגי משפחה, וגם אז, אם יש לה מצב רוח.
השנה, את לא מבינה, שירה החליטה שהיא עושה חגיגה ענקית ליומולדת שישים. הזמינה את כל המשפחה המורחבת, כמובן שגם אותנו. איך לא, חייבים.
פתאום תוך כדי שיחה עידו נזכר, “אה, אמא אומרת שכל מתנה תשמח אותה.” ואני מסתכלת עליו, ונזכרת איך כל שנה היא אומרת את זה, ואז עושה פרצוף של קונטקסט את מכירה את המבטים האלה שאפילו בלי להוציא מילה, את יודעת שעשית טעות.
כל שנה אותה הצגה. פעם קנינו לה בושם יוקרתי, והיא התחילה לבכות, אומרת שאנחנו רומזים שהיא כבר זקנה וחסרת חן. אמרתי לעידו: “תגיד, יש מתנה אחת שהיא אי פעם שמחה ממנה? רק תכשיטים או גאדג’טים כי קל להעריך את הערך שלהם.”
עידו פתאום אומר שהוא ישאל אותה ישירות. אמרתי לו בכיף, שילך על זה, כי שום דבר לא יעזור כבר.
הוא מתקשר אליה, והשיחה נמשכת אולי דקה והיא עונה, “כלום לא חסר לי, העיקר שתבואו.” ברור.
אני מסתכלת עליו ספקנית, כי כבר הכרתי את התרגיל הזה שלה. אבל הוא מתעקש שנבחר לה משהו לבד. אז אני מציעה תקשיב לזה שנקנה לה רובוט שואב אבק. שתפסיק לסחוב את השואב הישן שלה בכל הדירה.
טוב, עשינו חשבון, ויצא שהרובוט הזה, תאמיני או לא, עלה לנו מעל 3,500 שקל! לא משנה, אני רוצה לסיים עם זה בשלום.
אנחנו מגיעים למסיבה. שירה קופצת עלינו, מחבקת אותנו, ואז רואה את הקופסה ומיד משתנה לה הפנים. חצי ממלמלת “בשביל מה זה?” ומבקשת שאני אשים את זה בחדר.
אני עומדת שם, לא מאמינה, היא אפילו לא פותחת את זה, לא מודה, כלום.
עוד לא עוברות עשר דקות, מגיעה האחות של עידו, דנה, עם בעלה. דנה פורצת פנימה עם איזה סלסלת מתנה צנועה מהסופר, אולי שווה חמישים שקל. שירה קופצת מאושר, מחבקת אותה ומחמיאה.
אני עומדת שם, רוצה לראות מה היא הביאה בסלסלה יש סבון ידיים, קרם גוף ומסרק קטן. אני נותנת מבט בעידו, והוא מסובב עיניים.
המשכנו בערב ופתאום שירה מתחילה שוב להשתפך על המתנה של דנה. עידו כבר לא מחזיק בפנים, הולך אליה הצידה, מדבר איתה בלחש, אבל אני שומעת כל מילה.
“אמא, באמת, למה את לא שמחה מהמתנה שלנו?” הוא אומר לה, שומעת שהוא עצבני. והיא עונה, “אתם יותר אמידים מדנה, אז מה שתקנו תתאים לרמה שלכם.”
עידו כמעט מתפוצץ. “את רוצה שנצרף קבלה לכל מתנה? את יודעת בכלל כמה עלה הרובוט הזה? מעל 3,500 שקל!”
והיא עושה כאילו מופתעת, “באמת? לא ידעתי, אבל מה לעשות, הלב שלי התחמם יותר מהמתנה של דנה.”
עוד רגע, דנה מתערבת גם היא, כאילו היא הדוברת של החג, ואומרת, “אמא בכלל רצתה לחותן לחדר, כי שלה התקלקל לפני שלושה ימים. אם הייתם מדברים איתה קצת, הייתם מבינים את זה.”
אני אוספת את כל הכוח, ורק אומרת לעידו, “יאללה, בוא נלך.”
שירה בוכה, דנה מנסה להרגיע אותה, ואנחנו עוזבים את הבית, מתוסכלים ועם לב כבד.
מאז, עידו החליט לא קונים יותר מתנות, לא באים יותר לארוחות משפחתיות, פשוט שומרים על השקט שלנו. ולא בגלל הכסף, אלא כי לא שווה הכאב לב הזה.
וזהו, את קולטת? בסוף, כמה שלא תשתדל, תמיד תיפול בין הכיסאות עם משפחות כאלה.
