בקיץ הזה, אחותה האהובה של אשתי הגיעה לביקור אצלנו. אני חיבהתי לה בכינוי “הפינצ’ר של המשפחה”, כי בכל מפגש משפחתי אמא, אבא, דוד פנחס ואפילו סבתא דבורה רק עליה מדברים! הרי הייתה תלמידה מצטיינת, סיימה תואר, מצאה עבודה מסודרת במשרד ממשלתי בקיצור, מושלמת, רק להוסיף חלה לשבת.
אני, מהצד השני, נחשבת אצל המשפחה למשהו כמו התפוח שנפל טיפה רחוק מהעץ: אני המבוגרת, שלא סיימה תואר ונשאתי להתחתן מוקדם. אבל איכשהו לאף אחד זה לא הפריע, כי “הבאתי הביתה חתן מצליח” בעל עצמאי, עם עסק משלו, רכב צמוד ודירה בתל אביב. בקיצור, לא רע. ובכל זאת, הפייבוריטית של כולם יושבת ממש מולם, על השטיח, ומרביצה לחיוכים.
והינה, בקיץ האחרון, אחות אשתי שוב הגיעה לביקור מלא בקסם ופקחות, ובפה מתוק היא מבקשת שאלווה לה סכום בשביל המקדמה לדירה חדשה. היא רוצה משכנתה, אבל החיסכון לא מספיק. בשבילי זו לא בדיוק הייתה הוצאה חריגה. הסכמתי, איך אפשר לסרב לנסיכה של הבית? היא גם נשבעה שתחזיר בכל חודש, כמו שעון ירושלמי.
שבוע אחרי שהעברתי לה את ההעברה ב־ביט, אני מגלה שהיא עלתה על מטוס לאילת. מה? בן אדם שאין לו כסף למקדמה, פתאום נוסע לנופש?! “חסכתי לזה כל השנה”, סיפרה לדודה, “זה היה מתוכנן”. מה שלא בדיוק סיפרה שבינתיים היא אפילו לא טרחה לקחת משכנתה.
שאלתי אותה מה קורה עם הדירה. “נו, התחרטתי,” עונה לי, כאילו שזו הבחירה הכי מובנת מאליה בעולם. בקשתי, אם כך, שתחזיר את הסכום שהשקעתי (בשביל דירה, כן?), אבל היא ענתה לי בנונשלנט: “עכשיו אין, כשהרוויח הרבה תקבל חזרה. אפשר לחכות, לא?”
איך אתם חושבים שזה נגמר? נכון, אמא שלה קיבלה את הגרסה המשפחתית: “הוא לוחץ עליי להחזיר לו כסף מוקדם מדי! זה לא נעים, ככה לא מתייחסים לקרובים”. וככה שוב הפינצ’ר נהפכה למלאך של המשפחה, ואנחנו, מה לעשות, נשארנו המפלצות העשירות של השכונה.
