תקשיב רגע, אני חייב לספר לך מה קרה לי לא מזמן. התחלתי לעבוד בחנות לחיות מחמד בתל אביב, והייתי בהתחלה בתקופת ניסיון כזאת. סיימתי אותה ביוני, ואז הפכתי להיות חלק מהצוות הקבוע. ויש עם זה קטע שממש מתאים לספר תשמע.
אז ככה, בסוף כל חודש בחנות, הצוות הקבוע מקבל לקחת הביתה כל מיני מוצרים שלא יכולים להימכר נגיד, שקי אוכל לקריות עם אריזה קצת קרועה, או אביזרים שפגומים טיפה קולר שהתחפף, צעצוע עם חוט פרום, דברים כאלה. אנחנו מסתדרים ביננו, כל אחד בוחר מה שבא לו.
לי, דרך אגב, אין בכלל חיית מחמד, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי לוקח משהו בעצם לקחתי שק אוכל לחתולים. ההורים של אשתִי, רוני, יש להם חתולה מתוקה בשם תמר בבית ברמת גן. אז הבאתי להם את השק.
ופתאום תפסתי את עצמי וואלה, אני תמיד הולך לבקש דברים לחתולים, כנראה!
בפעם הבאה, היה בַּמלאי אצלנו מתקן גירוד לחתולים, קצת קרוע בצד, אבל חמותי יעל תפרה אותו ותיקנה אותו בלי בעיה.
רק שכשבאתי אליהם עם הגרודר, ציפיתי להערכה, אבל התקבלתי בפרצוף עקום. נגמר להם האוכל, אז במקום תודה, יעל פנתה אליי:
היית חייב להביא אוכל! מה, אי אפשר לבוא בלי?!
לא היה לי נעים, אתה יודע, בפעם הקודמת הסברתי לה איך אני מביא את המוצרים. גם הפעם העליתי את זה, והיא כזה “כן, כן, ברור, תודה”.
בזמן שחזרנו אני ורוני הביתה, אמרתי לה תקשיבי, כל חודש אני פשוט אקנה להורים שלך אוכל טוב לחתולה, וכשיהיה בחינם גם אדאג להביא. זהו, הגענו לסוף פסוק בעניין.
רק מה, החודש חלף, והם פתאום סיימו עשרה קילו אוכל. קלטתי שמשהו פה דגום. שאלתי את יעל, והיא פתחה ואמרה בתמימות שהיא הבטיחה לשכנה שלהם להביא גם לה אוכל, כי ידעה שאני אשיג מהעבודה עוד.
בינתיים אנחנו קנינו ב-120 שקל של “פרופלן” איכותי. הבהרתי לה שוב: אני מביא אוכל רק בשביל תמר, לא לכל החתולים ברחוב.
התגובה שלה? אתה הרי עובד בחנות לחיות מחמד!
כאילו מבחינתה, זו חובת קודש מבחינתי לסדר לכולם אוכל.
זה הרגע שהרגשתי שאני חייב לעצור את זה. אמרתי ישירות ליעל ולשאול מעכשיו, עקרונית, אני לא מביא יותר כלום מהחנות. תפסיקו כבר לצפות ממני לעוד דברים… זה פשוט לא עובד ככה.
