היום אני כותב ביומן שלי על תקופה מורכבת בחיי הנישואין עם עינת. עינת התחתנה איתי מיד אחרי שמלאו לה עשרים, אני קצת מבוגר ממנה, אבל הפער הזה לא הרתיע אותה לרגע. תמיד הרגשתי שהיא עומדת מאחוריי כחומה בצורה. לאחרונה, אני מרגיש שהיא מלאה חרטות על כך שנכנסה איתי לקשר הזה. הנה מה שעברנו.
אנחנו גרים בדירת שני חדרים בתל אביב, שהיא בבעלותי. הפרנסה שלי טובה, אבל העבודה שלי דורשת שאצא לעיתים תכופות לנסיעות עסקים. לעינת יש עסק קטן משלה, והיא גם לומדת מהבית דרך האינטרנט. ברור מאליו, אף אחד לא פטר אותה מהמטלות בבית. היא משתדלת שהבית יהיה מסודר ותמיד יש משהו טעים על השולחן.
אני משלם את כל חשבונות הביתלא נכנסתי אף פעם למה ואיך. אבל בזמן האחרון התחלתי להעיר לה שהיא משתמשת ביותר מדי מים וחשמל. תחילה היא לא שמה לב ומדי פעם חייכה כשהערתי לה, אבל ככל שזה חזר, זה פשוט עיצבן אותה יותר ויותר.
אמרתי לה: “מהיום, את אחראית לשלם על חשמל ומים. אני עובד בלי סוף, רוב הזמן אפילו לא נמצא בבית. אם את מוציאהאת משלמת! שאר החשבונות, אני אטפל בהם, אבל את שני אלהתתחילי לשים לב. אם לא תשלמי ינתקו את המים והחשמל.”
התגובה שלה הייתה חד משמעית וחריפה: “איזו משפחה נהדרת יש לנו, הא? תהית פעם למה אני משתמשת בכל כך הרבה חשמל ומים? אולי כי אני מבשלת, מכבסת, מנקה ולומדת מול המחשב! ואיך בדיוק אמורים לחסוך? רוצה שאשב בחושך ואשטוף כלים בקערה? אתה באמת השתגעת?”
“אם אתה לא רוצה לשלםגם אני לא רוצה. אני תמיד יכולה לעבור להורים שלי ולהפסיק לספור כל שטיפת יד או כל קילוואט. אתה רוצה בגדים נקיים? תתחיל לברר כמה מים וחשמל לוקחת מכונת הכביסה.”
אחרי המילים שלה, הבנתי שיש גבול לכל דבר ומאז לא הוצאתי מילה בנושא.
היום, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שזוגיות דורשת את שתי הצדדים, ולא הכל כסף ומספרים. אם לא נלמד לפרגן, להעריך ולא להיאחז בזוטות, נאבד הרבה בדרך.
