את מי? מרים כהן עם מיכאל יצאו אל המרפסת והביטו אל האורח.
זה אל מרים כהן! אני נכדתה, יותר נכון, נכדת נכדתה. אני בתו של אליעד בנו הבכור של מרים כהן.
מרים כהן ישבה על ספת הקיבוץ, זרועה באור השמש, ונהנתה מהימים החמים הראשונים של האביב. סוף סוף הגיע העונה של פריחת האדמה. רק אלוהים ידע איך הצליחה מרים לחזות בחורף הקשה שעבר.
עוד חורף אחד לא ייתן לי לנשום! חשבה מרים ונשפה בהקלה. היא כבר לא פחדה ללכת למרפסת, להפך, חיכתה לרגע הזה. היא אספה כמה קופסאות של אפונה, קנתה ביגוד חדש.
לא היה שום דבר שמחזיק את מרים כאן יותר.
***
פעם היו לה משפחה גדולה בעלה, יעקב לוי, גבר גבוה, וארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. חיו בשלווה, תומכים זה בזה, מידי פעם ויכוח קטן. הילדים גדלו והפיצו את דרכם.
שני הבנים הגדולים עברו לתארים באוניברסיטה ולאחר מכן נולו לערים הגדולות תל אביב והוד השרון למלא תפקידים שונים. הבן האמצעי, שהיה תלמיד חכם, לא הצליח בלימודים, אך הסתכל על עסק קטן של מכירת פירות וירקות, שהפך למצליח והוביל אותו להגר לחו”ל, שם נשאר. הבת, אורית, לא נשארה בכפר; היא עלתה לתל אביב והתחתנה שם.
בהתחלה הילדים היו מבקרים בתדירות, שלחו מכתבים, וכשקיבלו טלפונים סלולריים התחילו לחייג. נכדיה הגיעו בזה אחר זה. מרים הקפיצה מזמנה לזמנה עם מזוודה ישנה והגיעה לבקר את הילדים.
איטיות, הנכדים גדלו ויצאו מהקפדה של סבתא. השיחות הפכו לפחות תכופות, וההזמנות לביקורים נדחקו למרחב. השגרה של כול אחד עבודה, משפחה וילדים מתבגרים השתלטה.
הסיבה היחידה לביקור בבית של המשפחה הייתה החדשות על פטירתו של יעקב לוי. צופה, שנראה כמספיק בריא לחיות למאה שנה, נפל פתאום.
לאחר לווייתו של האב, הילדים התפזרו. ראשית חייגו למרים, אך השיחות דהו והפכו לשקט מוחלט.
מרים ניסתה לחייג בעצמה, אך הבינה במהירות שהדור הצעיר כבר לא מתעניין, והסתגרה. כך חלפו עשר השנים האחרונות. מדי שנה מישהו מהמשפחה זיזז לה ושאל מה קורה, והיא החזיקה בחיוך לעצמה על פני שבוע שלם.
יום אחד, מרים ישבה על הספה וחישבה על עצמה.
שלום, דודה מרים! נעמד לבקר צעיר צעיר מאחורי גדר וחייך ברוח טובה. לא זוכרת אותי?
מרים קרעה בעיניים:
מיכאל! מה קורה?
כן, דודה מרים! הרים את קולה הצעיר והיכנס לחצר.
מיכאל היה בנם של השכנים, משפחה שלא ידעה מה לעשות בלי אוכל. מרים זכרה אותו תמיד כילד רעב שתמיד בא לבקש משהו. היא הייתה מזינה אותו מהשאריות, מוסרת לו בגדים משלה, וקיבלה אותו ללילה כשחבריו עברו לבילוי.
לאחר זמן קצר חלה אסון במשפחתו של מיכאל הוריו נפטרו, והוא נלקח למוסד ונתבצע בחוץ, ומרים לא ראתה אותו עוד.
לאן היית, מיכאל? הרימה קולה מרים.
בהשפלה, ראשית בילדותי במוסד, אז הלכתי לצבא, אחרי כן למדתי, והיום חזרתי לכפר שלנו. אשיב את האיזור הקטן של ביתנו!
מה כאן יש לבנות? נענע מרים את ידה. כולם הלכו למקומות אחרים.
לא לדאוג! חייך מיכאל. אני לא אפול.
כך התחיל פרק חדש בחייה של מרים. מיכאל מצא עבודה אצל יעקב לוי, החקלאי הגדול בכפר.
בפנאי הוא תיקן את הבית הישן שהשאירו לו ההורים, והיה עוזר למרים בעבודות החווה. מרים שמחה, ולמרות שלא קראה לו בן, היא חייכה עליו כאילו היה נכדה.
שלוש השנים חלפו.
אני יוצא, דודה מרים, הוא אמר ביום אחד, יעקב לוי עומד למתוח יד, אבל הוא לא משלם לעובדים. אני אלך לעבוד בחו”ל. אל תדאגי!
בהצלחה, מיכאל! אל תדאג למה שיש, אהבה ותפילה יעמדו לצידך! קראה מרים.
היא נותרה לבד, לפעמים קרה לבה משבר, והימים עברו בהמתנה למועד ההסתכלות. אבל משהו מחזיק אותה האמונה והזיכרון.
****
שלום, דודה מרים! נשמעה בקול מוכר. מרים הפנתה מבט אל הגדר וראתה פניו של מיכאל.
מיכאל! באמת אתה?
כן, דודה! בחור גבוה, לבוש יפה הכניס את עצמו לחצר של סבתא. חזרת! לחזור הביתה!
הו! איזה שמחה! קראה מרים בבהלה. תיכנס, תיכנס, מיכאל! מרתף לי קפה! אני מיד!
קפא, זה טוב! חייך מיכאל. רק עוד אלך הביתה, לא ידעתי שאת כאן, לא קיבלתי פירות.
חצי שעה אחרי, מרים ומיכאל ישבו סביב השולחן, שתו תה מכוסות קרמיקה עתיקה ולא יכלו לעצור מלדבר.
אני מרגישה שאני עומדת לעזוב את העולם, מיכאל, דמעות נגלו על לחייה של מרים.
אל תחשבי כך! הוא נענע באצבעו בצחוק. הגעתי, נפגשנו, ונחייה יחד! כל השכנים יזהרו בקנאה! הרווחתי כסף, אפתח חווה חדשה! אז את, עדיין כאן?
הקול הצעיר של נערה חמודה נשמע פתאום:
יש מישהו בבית? קולה של בת נערה חדווה רענה. מרים הסתכלה בחלון וראתה נערה לבושה בחולצה קצרה ובנעליים גבוהות.
את למי? מרים עם מיכאל יצאו למרפסת והביטו באורחת.
אני לנכדת מרים, היא אמרה, נכדת של אליעד בנו של מרים. קראתי לכם, הטלפון היה סרק. באתי במזל!
בבקשה! קראה מרים, והמתנה של מיכאל לקחה את המזוודה של הילדה.
הנערה שהזדהתה בשם ויאן, הציגה את עצמה והסבירה:
אינני אוהבת את העיר, אני רוצה לגור בכפר! ההורים לא מבינים. דוד אליעד אמר לי שתשארי כאן כמה חודשים. הוא אמר שאם אשאר בכפר, לא ארצה לחזור. הוא חייג אליכם, וגם אבא חייג, ואני חייגתי אך לא קיבלנו מענה. אני יכולה לממן את עצמי! יש לי כסף, והוריי והסב נשלחו מזמונים! אני אשאר עד סוף הסמסטר, ואז אצא.
שיהיה, אם תרצה! ענתה מרים בחיוך. רק שמחה בלבי!
חודש עבר. מרים ישבה על הספה וצפתה ביאן שעובדת בחלקה. היא לא נראתה כעירייה.
באמצעות מיכאל, ויאן חידשה את האדמה המוזנחת, חילקה את המזרקות, הקימה חממה, קנתה שתילים משכנים והחלה לשתול ברצף.
מיכאל עצמו לא עמד משום מקום. הוא השתמש בכסף שרכש בעבודה בחו”ל לבניית חווה מודרנית, ושכר עובדים לתקן את גג ביתה של מרים ולהציב חימום מרכזי.
החיוך של מרים לא הוסר. היא חשה שוב שהיא לא לבד.
פעם בחודש, צל של עצב עבר על פניה כאשר היא זכרה שיאן תנוסע חזרה לעיר. היא כבר הרגילה את נכדתה.
איך אוכל לנהל את החלקה לבד? נשמה מרים, ממלאת שקית בקלפים לנסיעה של נכדתה.
אל תשכח למלא את מיכל המים, ענתה ייאן בחיוך. מיכאל ישקה! ואני אחזור!
את חוזרת? שמחה מרים.
כמובן! קראה ייאן. לא אוכל לעזוב אותך! אהבתי אותך מכל הלב. וגם מיכאל הציע לי נישואים! חופה בסתיו! למה בלי גבר? הוא בחור כפרי!
אחרי שנה, מרים ישבה על האורח, נדפה על עריסת ההנקה של נכדון מתוק ששון. ויאן ומיכאל עבדו בחוות, ויחד החווה פרחה וסייעה לכל הכפר.
מרים הביט בתינוק המתוק שישן ובחשבה:
עוד לא אפרד, עלי לסייע לצאצאיי!
החיים מלמדים: האהבה והדאגה לדורות הבאים הן מה שמחזיקות אותנו חזקות בתקופות של שינוי ובדידות.
