את לא משפחה שלי, אמרה חמותי וסכלה את הבשר חזרה בסיר.
אורלי נעמדה ליד התנור, מחזיקה צלחת שכבר הייתה רווית רוטב קארי שהכינה רבקה נעמי. חתיכות הבשר נעלמו אחת אחרי השנייה, כאילו חמותי סופרת אותן על גבותיה.
סליחה? שאלה אורלי, לא מאמינה למה שהיא שומעת.
מה פה מסובך? נגבה רבקה נעמי, מנגב ידיה במפחת ופונה אל החותנת. אנחנו לא קיבלנו אותך למשפחה. את עצמה נחתת לנו.
במטבח נחלש הקול עד שנשמע הבמיה של המרק על הכיריים. אורלי שמעה את הצליל, הציבה את הצלחת על השולחן והורידה קו שיער מהמצח. ידיה רוטטו.
רבקה נעמי, אני לא מבינה. אנחנו כבר חמש שנים נשואים, לי וליתור! ויש לנו בת
ומה עם זה? נתקה החמות. בת שלנו, ליזו, זה רק שם. ואת עדיין זרה.
הדלת נפתחה ונסע יואב, שערו מבולבל, חולצה פתוחה ניכר שהוא מנמנם על הספה אחרי העבודה.
מה קורה כאן? שאל, מביט באשתו ובאמא. למה הצעקות?
אנחנו לא צועקים, השיבה מרגיעה רבקה נעמי. רק מדברות. אני מבהירה לאשתך איך צריך להתנהג בבית שלנו.
יואב הציץ באורלי, שהייתה לבנה, שפתיה סגורות.
אמא, מה אמרת?
אמרתי את האמת. הבשר לא לכולם. המשפחה גדולה, והחתיכות מעטות.
אורלי הרגישה לבה מתחזק בגרון. חמש שנים היא חשבה שהיא חלק מהמשפחה. חמש שנים היא ניסה לרצות את החמות, לשאת את העלבים והקישוטים שלה, קיוותה שהקשר ישתפר.
יוליה, אני אחזור הביתה, לחשה לבעלה. אל אמא.
איפה הבית? נזעקה רבקה נעמי. הבית שלך כאן עכשיו. אתה חושב שיכול לבוא וללכת מתי שבא לך?
אמא, תפסיקי, יואב נהלך לכיוון אורלי. מה קרה?
אורלי שתקה. איך תסביר ליואב שהאמא שלו הרימה אליה צעקה היא כאן לאף אחד? אפילו צלחת קארי זה יותר מדי בשבילה?
אגבש את ליזו, אמרה במקום תשובה. ואז אקח אותה לביתי של אמא בסוף השבוע.
למה? נבהלה החמות. סבתא כאן, למה לקחת את הילדה למקום אחר?
סבתא חושבת שהאמא שלה לא משפחה, ענתה באורלי לאט. אולי אפילו הנינים ימצאו מקום טוב יותר.
היא הסתובבה ויצאה מהמטבח. יואב אחז בידה.
חכו, תסבירי לי מה קרה.
אורלי הסתובבה, יואב מביט בה בפליאה, והחמות עומדת ליד הכיריים, מתיימרת שמזיקה למרק.
שאלי את האמא, אמרה אורלי. היא תספר לך טוב יותר.
בלב הילדה בת שלוש, נעה, ראתה את אמא ורצה אליה בשמחה.
אמא! תראי, אני מזינה את קטי!
כל הכבוד, ילדה, ישבה אורלי על רכבה, חיבקה את נווה. רוצה לאכול?
רוצה! סבתא אמרה שיום זה יש קארי.
יהיה, מתוקה. רק נלך לאכול אצל סבתא סיגל.
אל סיגל? קראה נווה בשמחה. וואו! והאבא בא?
לא, האבא נשאר בבית.
אורלי התחילה לאסוף את חפשי הילדה לשק. שמלות, גרביים, צעצועים כל מה שצריך למספר ימים. כשסידרה את הבגדים, יואב נעמד בחדר.
ליזה, מה זה גן ילדים? למה נלך למשהו משעמם?
גן ילדים? ניבטה אורלי והביטה ביואב. האמא שלך אמרה לי שאת לא משפחה! לקחה ממני אוכל! זה שטויות.
זה רק מה שהאמא אומרת! היא חמה, מחר תזכורת.
ולא אשכח, יוליה! זה לא הפעם הראשונה.
תשכח אותה! האמא פשוט עייפה. בעבודה יש בעיות, והיא מתפזרת.
אורלי צחקה אך הצחוק היה מר.
חמישה שנים של עייפות! ולכל זה נופל עליי.
לא תתייחסי לזה!
לא להתעלם שמי קוראת לי זרה בבית שלי? יוליה, את שומעת מה אני אומר?
יואב הסתובב בחדר, משפשף מצחו, מחווה מוכרת כשלא יודע מה לומר.
ליזה, לאן את הולכת? אנחנו משפחה, יש לנו ילד.
בדיוק כי אני הולכת. לא רוצה שנייה תראה את אימא שלה מזלזלת בי!
מי מזלזל? האמא רק הביעה דעתה.
דעת? קראה אורלי, מפסיקה לאסוף, מביטה ביואב. היא לקחה ממני אוכל! אמרה שאני זרה! זו דעת?
אולי היא אמרה בחומרה. אבל את יודעת, האמא כל חייה נושאת את המשפחה לבד. האבא הלך מוקדם, היא וגם אחי טיפלנו. היא רגילה לשלוט.
ועכשיו אני צריכה לשאת את השליטה כל חיי?
יואב ישב על קצה המיטה, אחז בידיה.
ליזה, בואי לא נריב. אדבר עם האמא, אסביר.
תגיד מה? שאני גם בן אדם? שיש לי רגשות?
כן, תגיד שתפסיק להיות חודרת.
אורלי הנידה ראש.
יוליה, זה לא רק חוצפה. האמא שלך לא מקבלת אותי! ואת יודעת את זה.
אמא רק זקוקה לזמן
חמש שנים זה מעט! כמה עוד לחכות?
קול רבקה נעמי נשמע מהמטבח:
יוליה! בוא לאכול! הכול יסתדר!
יואב קם.
בוא נלך לאכול יחד, ואז נדבר.
לא, תודה. האפקטיביות נעלמה לי.
יואב נעמד, הלך, והמשיך לדבר עם האמא במטבח, קולותיהם עלו וירדו.
היא לקחה את הטלפון והתקשרה לאמא.
אמא? זה אני. נוכל לבוא לביקור כמה ימים?
בוודאי, ילדתי. מה קרה?
אספר אחר כך. אנחנו יוצאים כעת.
בסדר. הכנתי מרק עד שיכנס לכולם.
אורלי חייכה בלי לדעת למה. אמא תמיד אומרת: עד שכולם יוכלו. אף פעם לא מחלקת חתיכות.
נעה שמחה בטיול לבת סבתא. היא שרקה באוטובוס על הבובות והחלקים שלה למחר.
אמא, למה האבא לא בא איתנו? שאלה הילדה כשקרבו לבית.
האבא עובד, מתוקה. יגיע מאוחר יותר.
האם קיבלה אותם על המדרכה בחיוך רחב. סיגל יוספוביץ’ הייתה ההפך מרבקה נעמי רכה, טובה, תמיד מוכנה לעזור.
כמה חסר לי! היא הרימה את הנכדה בזרועות. נכדתי! איך גדלת!
סבתא, יש לך סיפורים חדשים?
כן, אחרי האוכל נקרא.
על השולחן סיגל שפכה מרק לבצל גדול, אומרת:
אכלו, אכלו הרבה. אורלי, את נראית רזה. לא מזינה?
מזינה, אמא, רק לא הייתה לי תיאבון.
עכשיו יהיה. הבית והקירות תורמים.
הבית. אורלי הביטה סביב מטבח נוח עם וילונות משובצים, ארון ישן עם כלים פורצלן, תמונות על הקירות. כאן אף אחד לא קראה לה זרה.
לאחר הארוחה, כשנעה נרדמה, הנשים ישבו לשתות תה במטבח.
ספרי מה קרה, אמרה האמא, מוזגת תה בכוסות.
אורלי ספרה על השיחה במטבח, על הבשר, על מילות החמות. סיגל האזינה בשקט, רק מזיזה את ראשה מדי פעם.
ואיך יואב הגיב?
כמו תמיד. אמר שהאמא עייפה, שלא צריך לשים לב.
מובן, אמרה האמא ומערבבת סוכר בתה. איך את מרגישה?
עייפה, אמא. חמש שנים אני מנסה, והיא עדיין לא קיבלה אותי. תמיד יש משהו לתפוס.
תני דוגמאות.
אורלי נאנחה.
מבשלת לא נכון, מנקה במקום הלא נכון, מתנהלת עם הילדה לא נכון. כשהיא חלתה לפני שבוע, היא אמרה שאני לא אם טוב.
ויואב?
יואב שותק. או אומר שהאמא דואגת לנכדה.
סיגל הניחה את הכוס על השולחן.
ילדה, את שמחה בנישואיך?
המשאלה הפתיעה את אורלי, היא נשתקה, מביטה בחלון על האורות בערב.
לא יודעת, אמא. היה לי פעם, ועכשיו מרגישה זרה במשפחתה.
למה לא סיפרת לי קודם?
חשבתי שזה יעבור. שרצה שרבקה נעמי תתרגל אליי.
נראה שהיא לא תתרגל.
הן ישבו דוממות, שותות תה. בחוץ התחיל יורד גשם.
אמא, איך הייתה ההכנסה של אבא כשאת נישאת?
סיגל חייכה.
סבתא קתיה קיבלה אותי בתור בת מהיום הראשון. אמרה: עכשיו יש לי שתי בנות. והייתה יותר חמה אליי מאשר אל אמי זינה.
למה, לדעתך?
כי היא ראתה שאני אוהבת את בנה שלה. והוא אוהב אותי. כשבמשפחה יש אהבה, יש מקום לכולם.
אורלי חשבה. האם יואב באמת אוהב אותה? באמת אוהב או רק הרגל?
הטלפון צלצל. על המסך הופיע שם יואב.
אורלי, איפה את? קולה של יואב היה מודאג.
בבית אמא. אמרתי.
מתי תחזרו הביתה?
לא יודעת, אולי ביום ראשון.
איך לא יודעת? מחר את בעבודה.
בקשת חופש, אמרתי שנכנסתי למחלה.
הפסקה.
אורלי, תפסיקי להסתובב, תחזרי הביתה. נדבר רגיל.
על מה נדבר? על כך שהאמא שלך לא רואה בי כאדם?
זה רק היא כזאת. צריך זמן.
חמש שנים זה לא מספיק!
אורלי, אל תסביכי. המשפחה שלנו אחת.
המשפחה שלך אחת, והשלי… אין.
אורלי שם את השמיכה על האף.
בכי, ילדה. זה יעזור.
אבל דמעות לא יצאו. רק ריקנות ונוחות משועשעת. משקל כבד ירד מכתפיה.
בבוקר הבא, סיגל הלכה לשוק לקנות מצרכים. אורלי נשארה בבית עם הבת.
שיחקו “אמא וילדה”, קראו ספרים, עיצובו מבצק. נעה הייתה שמחה הסבתא נותנת לה כל מה שהיא רוצה, בניגוד לאמא שלה.
אמא, למה אנחנו לא בבית? שאלה הילדה בזמן ארוחת הצהריים.
אנחנו אורחות אצל סבתא סיגל.
כמה זמן נשאר?
לא יודע, מתוקה.
האם האבא יגיע?
אורלי הביטה בבתה. היא קטנה, כבר מרגישה שמשהו לא בסדר.
האבא עובד, אבל אוהב אותנו.
והסבתא רינה אוהבת אותנו?
קול רועד מהגרון.
אהבתה, את נכדתה.
ואתה?
אורלי לא ידעה מה לומר. איך להסביר לילדה בת שלוש שהמבוגרים יכולים להיות קשים בלי סיבה?
נגיד משחק של מחבואים? הציעה היא.
נעה חייכה וברחה למקומה.
בערב חיכה יואב בטלפון.
ליזה, האמא רוצה להתנצל.
באמת?
כן. היא מבינה שהיא הייתה לא נכונה.
ומה היא הבינה?
שזה לא יפה לומר שאת חלק מהמשפחה.
אורלי הנהנה בראש, למרות שיואב לא ראה.
יואב, היא מתנצלת כי אתה גרמת לה. לא מרגישה שהיא בעצמה מתנצלת.
ההבדל? החשוב שהיא רוצה להתנצל.
זה משמעותי. אם תחזור, זה יחזור.
לא יחזור. דיברתי איתה ברצינות.
ומה אמרת?
יואב השתתק.
אמרתי שאת אשתי, והיא צריכה לכבד אותי.
צריכה?
אורלי, למה את מחפשת? אני איתך!
אז למה חמש שנים שתקת? למה הרשת לי?
לא הרשת
הרשת! בשתיקה הרשת!
קול רבקה נעמי נשמע ברקע:
תגיד לה שהכנת מרק! עם קציצות!
אורלי עצמה את עיניה. אפילו החמות לא יכלה פשוט לומר סליחה. היא חייבת לטעון על הטיפול המלא.
יואב, אני חושבת.
על מה? תבוא מחר והכול יסתדר.
זה לא יקרה, לחשה היא. לא יכולה יותר.
מה משמעות “לא יכולה”?
לא יכולה לחיות בבית שבו אותי לא מכבדים. לא יכולה לגדל בת בתנוחה של מתיחות קבועה.
אורלי, מה את אומרת?
שצריך לי זמן לחשוב. עלינו, על הנישואין, על העתיד.
שתק השקט. ואז יואב שאל:
את רוצה גירושין?
לא יודעת. אולי.
בגלל האמא?
לא בגלל האמא, יואב. בגללך. בגלל שלא הגנת עלי אף פעם. חמש שנים.
אורלי שמה את הטלפון, כיבתה.החלטתי לבקש ממוהל, שמירת השכירות, כדי שנוכל להתחיל חיים חדשים, חופשיים מכל כאב והאשמה.
