את לא ממש משפחה, אמרה חמותי והחזירה את הבשר לתוך הקערה.
אורית נתקעה ליד התנור, אוחזת במזלג. על צלחתה נותר רסק גולאש שהכינה רבקה פטריבנה זה עתה. חתיכות הבשר נעלמו אחת אחרי השנייה באיטיות, כאילו חמותי סופרת אותן במחשבה.
סליחה? קראה אורית, מופתעת משמעה.
ומה כאן מפתיע? נגדה רבקה, ממרחת ידיה על הסינר. אנחנו לא קיבלנו אותך למשפחה. את פשוט נזלת עלינו.
בשקט שהשתלט על המטבח ניתן היה לשמוע את המרק מתבשל. אורית ניצבה, הטילה את הצלחת על השולחן והורידה קו שיער מהמצח. ידיה רעדו.
רבקה פטריבנה, אני לא מבינה. אנחנו כבר חמש שנים נישואים, איתו יש לנו בת
ומה בזה? נחתכה החמות. הקוצנית שלנו, זה רק קיצור. ואת תישארי זר.
הדלת נפתחה וירא אל החדר אורן, שיערו מפוזר והחולצה שלו פתוחה, כמו אם קם מהספה אחרי החלפה.
מה קורה פה? שאל, מביט באשתו ובאמא. למה הצעדים?
אנחנו לא צועקים, השיבה רבקה בנינוחות. פשוט מדברות. אני מסבירה לאשתך איך להתנהל בבית שלנו.
אורן קישט את פניו והסתכל על אורית, שהייתה חיוורת ולחצה שפתיה.
אמא, מה אמרת?
אמרתי אמת. שהבשר לא לכולם. המשפחה גדולה והחתיכות קטנות.
אורית הרגישה את הלחיים מתמתחים. זהו. חמש שנים היא חשבה שהיא חלק מהמשפחה, חמש שנים מנסה לרצות את החמות, סובלת את ההערות והגירסאות, מקווה שהקשר ישתפר.
אורן, אני אחזור הביתה, לחשה אל בעלה. לאמא שלי.
איזה בית? קיללה רבקה. הבית שלך כאן עכשיו. חושבת שאת יכולה לבוא וללך מתי שנוח?
אמא, תפסיקי, ניסה אורן להתקרב לאורית. מה קרה?
אורית נשארה שקטה. איך היא תסביר לבעלה שהאמא שלו הרגע אמרה לה שהיא כאן בכלל לא קיימת? שכדור המלאי של גולאש עבורה גדול מדי?
אאסוף את ליה, היא אמרה במקום תשובה. ואמשיך לקחת אותה לאמא בסופי שבוע.
למה? הקשתה החמות. הסבתא קרובה, למה לגרור את הילדה?
הסבתא חושבת שהאם שלה לא קרובה, לחנה אורית בחשאי. אולי אפילו לנכדים יש מקום טוב יותר.
היא פנתה לצאת מהמטבח. אורן תפס אותה מיד.
חכה, לן, תסבירי מה קרה!
אורית הסתובבה. אורן הביט בה בתמיהה, והחמות עמדה ליד התנור, מדמה שהיא מערבבת את המרק.
שאלי את האמא, אמרה אורית. היא תסביר לך טוב יותר.
בינתיים בת שלוש, ליה, שיחקה בבובות. כשראה את אמא, רצה אליה בצחוק.
אמא! תראי, אני מאכילה את קטי!
כל הכבוד, ילדה, חיבקה אורית וחיבקה את הילדה. רוצה לאכול?
כן! סבתא אמרה שיהיה גולאש היום!
יהיה, שיזי. רק נלך לאכול אצל הסבתא של שמחה.
לאמא שלך? שמחה ליה. וואו! והאבא?
הוא נשאר בבית.
אורית התחילה לארוז בגדים, גרביים, צעצועים כל מה שצריך למספר ימים. בזמן שהיא מסדרת, אורן נזכר במטבח.
לנה, מה זה גן ילדים? למה לנסוע בשביל משהו טיפשי?
גן ילדים? קימה אורית והביטה באורן. האמא שלך אמרה לי שאני לא קרובה! לקחה ממני אוכל! זה שטות?
זה רק מה שהאמא אמרה! היא תמיד מדברת ברגיעה. מחר שוכחת.
ואני לא אשכח, אורן! זה לא הפעם הראשונה.
תשכח! האמא רק עייפה, בעבודה יש בעיות, אז זה התפרצה.
אורית צחקה, אבל הצחוק היה מר.
עייפה כבר חמש שנים? וכל זה נופל עלי.
אל תתיחסי לזה!
לא להתעלם מזה שהקריאות של האמא גורמות לי להרגיש זר בבית שלי? אורן, את שומעת מה את אומרת?
אורן הלך סביב החדר, משקיע במצחיי הראש מחווה שהכרנו כשלא ידע מה לומר.
לנה, לאן את הולכת? אנחנו משפחה, יש לנו ילד.
בדיוק בשביל זה אני יוצאת. לא רוצה שליה תשמע איך אמא שלה משפילה אותי!
מי משפיל? האמא רק מביעה את דעתה.
דעת? הפסקה אורית את הסידור והביטה באורן. היא לקחה ממני אוכל! אמרה שאני זר! זאת דעת?
אולי אמרה זאת בקול חד, אבל את יודעת שהאמא כל חייה נלחמה למען המשפחה. האב הלך מוקדם, היא חיננה אותך ובןך. היא רגילה לשלוט.
וכשזה אומר שאז יהיה לי לחיות כל חיי תחת שליטתה?
אורן נשב על קצה המיטה ותפוס את ידיה של אורית.
לנה, בואי לא נריב. אדבר עם האמא, אסביר.
מה תסביר? שאת גם אדם? שיש לי רגשות?
בדיוק. אומר לה שלא תתנהג גסה.
אורית הנידה בראש.
אורן, העניין לא רק בגסות. האמא שלך לא מקבלת אותי! ואתה יודע זאת.
היא רק צריכה זמן
חמש שנים זה לא הרבה! כמה עוד לחכות?
קול רבקה מהמטבח קרא:
אורן! בוא לאכול! הכול מוכן!
אורן קם.
בוא נאכל כמו שצריך, אחרי נדבר.
לא, תודה. אפיתי.
אורן נעמד, והצפצוף של השיחה עם רבקה היה בלתי נשמע. הוא נזכר במילים, קולות משתנים בין גבוה למטה.
היא לקחה את הטלפון והתקשרה לאמא.
אמא? זה אני. נוכל לבוא לבקר כמה ימים?
כמובן, בת יקרה. מה קרה?
ספר לי אחר כך. אנחנו בדרך.
טוב. יש לי מרק חצילים, יסתפק לכולם.
אורית חייכה בטעות. אמא תמיד אומרת “כולם יסתפקו”. היא אף פעם לא מחלקת.
ליה שמחה במסע לבת הסבתא. היא שרדה על האוטובוס, מדברת על בובות ותכניות למחר.
אמא, למה האבא לא בא איתנו? שאלה הקטנה כשהתקרבו לבית.
הוא עובד, יקירה. יגיע מאוחר יותר.
הסבתא שמחה, עם חיוך רחב, קיבלה אותם בפתיחת דלת. היא הייתה הפכה של רבקה רכה, חכמה ותמיד מוכנה לעזור.
כמה מתגעגעתי! היא קיבלה את הנכדה בזרועות. אחיינית שלי! איך את גדלה!
סבתא, יש לך סיפורים חדשים?
בהחלט! אחרי הארוחה נקרא יחד.
במסעדת הסבתא חזה מרק חצילים למנות גדולות, ומדברת:
אכלו, אכלו! אורית, את נראית רזה. מזון לא מגיע אליך?
מזינה, אמא. רק אין לי תיאבון.
היום יהיה. הבית והקירות תומכים.
הבית של האמא היה חמים: מטבח עם וילונות מדפסת, ארון ישן עם כלים פורצלן, תמונות על הקירות. אף אחד שם לא קרא לה זר.
לאחר ארוחת הערב, כשהייתה ליה נרדם, השתינו נשים לשתות תה.
ספרי מה קרה, אמרה האמא, ממזגת תה לקפוצ’ון.
אורית סיפרה על השיחה במטבח, על הבשר והסיפור של החמות. שמחה האמא הקשיבה, מזיזה ראש מדי פעם.
איך אורן הגיב?
כרגיל. אמר שהאמא עייפה, שצריך לא להתעלם.
מובן, היא השאירה סוכר בתה. ומה את מרגישה?
עייפה. חמש שנים אני מנסה, והיא עדיין לא קיבלה אותי. היא תמיד מחפשת משהו לתפוס.
תני דוגמאות.
אורית נאנחה.
מכינה לא נכון, מנקה לא במקום, עם הילדה לא מתנהלת טוב. כשהתקרבה ליה בחודש שעבר, היא אמרה לי שאני אם גרועה.
ואיך אורן?
הוא שותק. או אומר שהאמא דואגת לנכדה.
האם היא שמחה במערכת?
תשאלי, האם את מאושרת בנישואיך? שאלה האמא.
היא הייתה מופתעת.
לא יודעת. לפני זה היה. עכשיו מרגישה זר באותה המשפחה.
למה לא סיפרת לי לפני?
חשבתי שזה יעבור. שרתי שמרקה תתאים.
נראה שלא.
הן שתו בתשקט, והגשם פתח ברקיע.
אמא, איך קיבלת את סבתא שלך?
הסבתא קתיה קיבלה אותי מיום הראשון, קראה אותי בת שלה. היא אמרה: “עכשיו יש לי שתי בנות”. והיא הייתה יותר חמה ממני.
למה?
היא ראתה שאוהב את בנה, והוא אוהב אותי. כשיש אהבה, יש מקום לכולם.
אורית חשבה: האם אורן באמת אוהב? או רק הרגל?
הטלפון צלצל. שם: אורן.
אורית, איפה את? קולי שלו מתוח.
אצל אמא. אמרתי.
מתי תחזרו הביתה?
לא יודעת. אולי ביום ראשון.
איך לא יודעת? מחר את עובדת.
בקשת חופש, אמרתי חולה.
הפסקה.
אורית, תפספסי, תחזרי הביתה. נדבר רגיל.
על מה נדבר? על כך שאמא שלך לא רואה בי אדם?
זה רק היא ככה. תזדקק זמן.
חמש שנים זה לא זמן!
אל תסבכי. המשפחה שלנו אחת.
המשפחה שלך אחת, והשלי? אין בכלל.
אורית סגרה. אמא שלה שלחה צעיף.
בכי, בת, תרגישי קל יותר.
אבל דמעות לא יצאו. רק ריקנות והקלה כאילו משענת כבדה ירדה.
בבוקר הבא, שמחה יצאה לשוק לקנות מצרכים, והאורית נשארה בבית עם ליה.
הן שיחקו באמא ובבת, קראו ספרים, פיסלו מפלסטל. ליה שמחה הסבתא מרשה לה כל מה שהסבתא האחרת לא.
אמא, למה לא בבית? שאלה הילדה בזמן ארוחה.
אנחנו אצל השכנה של שמחה.
לכמה זמן?
לא יודעת, יקירה.
האם האבא יגיע?
אורית הביטה בילדה, שכבר מרגישה שמשהו אינו נכון.
הוא עובד, אבל אוהב אותנו.
והסבתא ריה אוהבת?
היא נאנחה בעומק גרונה.
היא אוהבת אותך, את נכדתה.
ואת?
אורית לא ידעה מה לענות. איך להסביר לילדה שלוש שנים שאנשים בוגרים יכולים להיות קשים בלי סיבה?
נגיד נשתחק מחבואים? הציעה.
ליה חיבקה וקפצה להסתתר.
בערב חזר אורן.
היי, אפשר לבוא? שאל בחוסר ביטחון.
שמחה קיבלה אותו והכינה תה. ליה קיבלה את אביה בקול רם.
אבא! אתה כאן!
כמובן, נסיכה, כמה אני מתגעגע.
אורן ישב על הספה לצידה של אורית.
לנה, חשבתי על זה כל הלילה. יש לך צודק. היה עליי להגן עלייך.
ומה עכשיו?
הכל יختلف. מבטיח.
איזה ערבות?
אורן הוציא מפתחות מהכיס.
מצאתי לנו דירה להשכרה, לחודש ראשון. ננסה לחיות בנפרד.
אורית הביטה בו מופתעת.
במקביל?
בדיוק. האמא הייתה נגד, אבל חזקתי על כך שהמשפחה שלי חשובה יותר מדעה שלה.
ומה היא אמרה?
היא שדיברה הרבה, אבל זה כבר לא חשוב.
אורית קיבלה את המפתחות. קלים, פשוטים, אבל הם סימנו חיים חדשים. אפשרות לבנות קשרים בלי התערבות קבועה של חמות.
אורן, אם לא נצליח לחיות לבד? אם אין כסף?
נסדר. אעבוד יותר, אחפש עבודה נוספת.
שמחה נכנסה לחדר עם כוס תה.
תה מוכן, אורן, תאכל?
תודה, שמחה. בכיף.
היא פרשה שולחן, משקיעה מנות שוות לכולם, בלי להבדיל.
טוב, נחגוג את המעבר?
אורית הביטה באורן, באמא, ובילדה שממריחה חמאה על לחם בריכוז.
כן, נחגוג.
היום למחרת הם ייסעו לראות דירת החלומות שלהם שכורה, אך שלה, בלי שמישהו יספר כמה חתיכות בשר יש, בלי לחלק אנשים ל״שלי״ ול״שלו״.
איפה שלכולם יהיה מקום לשבת סביב השולחן המשותף.
