אתה לא בעלי, וסיה… הסיפור המרגש של זקנה שטיפלה בבעלה החולה וחושפת סוד ישן: לאחר המלחמה קיבלה בטע…

לא אתה בעלי, יובל
הזקנה ישבה ליד מיטתו של בעלה, והעבירה סמרטוט רטוב על מצחו הלוהט.
יובל, הרבה זמן רציתי לספר לך, אבל לא היה לי אומץ. רימיתי אותך, יובל, אתה בעצם לא בעלי!
הזקן פקח עיניו והביט בה בהפתעה.
רק אל תפריע לי, כי אולי נתפצל לעולמים ואני אשאר בלי סליחה. זוכר, אחרי המלחמה, סיימת בטעות בקיבוץ שלנו? בהתחלה הייתי בשוק, ואז קפצתי עליך. היית כל כך דומה לבעלי! הרי הודעה על נפילתו קיבלתי, אבל פתאום אתה, חי, אז חשבתי ששגו בכרטיסים ואם כבר חזרת זה סימן! קפצתי אליך, ודי מהר הבנתי שטעיתי. האדמתי, התנצלתי, אבל נתתי לך לישון בלול.
ואתה בבוקר מתחיל לתקן את הדלת בלול, ופתאום קורה קורה נופלת על הראש שלך! אני כבר חשבתי שצריך להכין קבר נוסף, אבל ראיתי שאתה נושם חי! קראתי לרופא, הוא אומר לי: גבר חזק, עבר בשלום, רק קצת התקלקלה לו הזיכרון. אז החלטתי להגיד שאתה בעלי. אתה גבר יפה, חזק, ואחרי שהמלחמה השאירה אותי עם שני ילדים קטנים הייתי צריכה ידיים נוספות. אמרתי ואתה קיבלת. אחר כך מצפון אכל אותי, אבל התרגלנו, התרקמנו, לא רציתי לשנות כלום. רק עכשיו אני מתוודה קיבלתי החלטות בשבילך. אולי החיים שלך היו נראים אחרת…
יובל הסתכל עליה כמה רגעים ופתאום פרץ בצחוק.
שטופה את! צחק. מה אני צריך חיים אחרים? הרי אוהב אותך כל חיי. זה נכון, התגלגלתי אז במקרה לקיבוץ שלך, וכשראיתי אותך פשוט התאהבתי, אבל לא ידעתי איך לגשת. החלטתי לעזור קצת אולי תסתכלי בעין טובה ותתני להישאר. ואז הקורה הזאת יישרה לי את הראש חושך, פתאום רופא ואת מתרוצצת סביבי. ביקשתי ממנו לשקר לך על האמנזיה, שיהיה לי תירוץ לגור אצלך. ואז, כשזיהית בי את בעלך שמחתי, כי לא הייתי צריך להמציא כלום!
איזה נוכל אתה, חייכה הזקנה. לא יכולת לספר מראש? לפחות היינו צוחקים על זה יחד.
רציתי, אבל תמיד היה משהו הגדולים גדלו, ואז ילדנו עוד שלושה, הוא חייך מאחורי השפם. גררנו סוד ענק, שבסוף התברר שהוא לא סוד בכלל.
טוב, לפחות סוף סוף גילינו הכול, אחרת היינו מצחיקים את המלאכים עם הסיפורים שלנו, אמרה הזקנה. אבל אתה, יובל, אל תעז למות. אל תשאיר אותי כאן לבד, אין לי חיים בלעדיך.
די, נגמר הדמעות! הכל יהיה בסדר, הרגיע אותה יובל. מספיק לשבת לידי, לכי לישון. בוקר טוב יותר מלילה.
הם נשכבו, אך היא לא נחה בלילה. מחשבות מורבידיות התרוצצו בראש אפור, לא נותנות לה שקט. לפנות בוקר התעוררה, מיטת בעלה ריקה. הלב נלחץ. מציצה לחצר הנה הוא, יושב בפתח הבית, מעשן. נשמה עמוק. שוב המוות התבלבל כתובת יש עוד קצת זמן לחיות יחד, לסחוב ולצחוקהיא יצאה אליו חרש, שמיכת הצמר כרוכה סביבה. הוא הרים אליה עיניים עייפות וחייך, כמו ילד שתפסו אותו בשובבות.
לא ישנתי – אמרה, מתכוונת לסלוח לעצמה על הדאגה.
גם אני – ענה, והניף את ראשו אל השמש המתחילה להאיר,
מה אתה חושב?
חושב עלינו. החיים נרקמים מכל מיני טעויות, אבל בסוף מצאנו.
היא התיישבה לידו, והוא כרך את זרועו סביבה בשקט.
החיים שלנו לא היו מושלמים, אבל היו שלנו.
והם עדיין שלנו, חייכה, והניחה את ראשה על כתפו.
רגע ארוך ישבו כך, השמש מפליגה באור על פני הקיבוץ, ועל ביתם שאי אפשר לדעת בו מה הוא אמת ומה הוא חלום.
בתוך הדממה, רק קול יונה התגלגל מרחוק.
יובל, לא משנה מה יקרה, תהיי לי כאן?
עד שיבואו המלאכים שיצחקו עלינו, היא אמרה.
הוא גיחך, הסתכל אליה ואמר:
וגם אז נצחק איתם.
היא חייכה, והבוקר נפתח עבורם, שלם כמו שהצליחו להיות יחד, בלי סודות ובלי פחדים רק אהבה ששרדה את כל מה שקרה וגם את מה שלא קרה.