לא אתה בעלי, דוד…
הבוקר, ישבתי ליד מיטת דוד, בעלי, וניגבתי את מצחו הלוהט עם מגבת רטובה. כבר שנים רציתי לספר לו, אך לא היה לי אומץ. שיקרתי לך, דוד, אתה לא באמת בעלי!
דוד פקח את עיניו והביט בי בתימהון. ביקשתי ממנו שלא יקטע אותי הרי מי יודע, אולי דרכנו ייפרדו בקרוב, ואני לא אספיק להתוודות.
אתה זוכר איך אחרי מלחמת יום הכיפורים הגעת במקרה למושב שלנו? נדהמתי לראות אותך היית כל כך דומה לבעלי, עליו קיבלתי הודעת נפילה. פתאום הופעת, חי, וחשבתי שטעו בניירות, ושבעלי חזר. הסתערתי עליך מרוב התרגשות, אבל מיד קלטתי שטעיתי. התביישתי, התנצלתי אליך, אבל איפשרתי לך ללון ברפת.
בבוקר רצית לתקן את הדלת, ופתאום קורה נופלת עליך. חשבתי שאצטרך לקבור גם אותך, אבל גיליתי שאתה עדיין נושם. קראתי לרופא מהמושב, הוא אמר “גבר חזק, קיבל מכה קלה, רק הזיכרון קצת נעלם.” באותו רגע החלטתי להכריז שאתה בעלי. היית אדם חזק, ואני כבר לא ידעתי איך להתמודד לבד עם שני ילדים קטנים. סיפרתי לך, ואתה האמנת. אחר כך רגשות אשמה הציפו אותי, אבל התרגלנו והתרגלנו לחיים יחד, ובסוף לא רציתי לשנות כלום. רק עכשיו אני מתוודה, כי בחרתי בשבילך, וייתכן שהחיים שלך היו יכולים להיות שונים…
דוד שתק, הסתכל עליי… ולפתע צחק בקול.
אהובה שלי, מה את מדברת? למה אני צריך חיים אחרים? נכנסתי אז למושב במקרה, נכון, וכשראיתי אותך, התאהבתי מיד. אבל לא ידעתי איך להתקרב אלייך. החלטתי לעזור קצת במשק, שאולי תבחיני בי, ואז הקורה נפלה לי על הראש והכל התערפל. התעוררתי הרופא היה שם, וגם את. אמרתי לו לשקר לך קצת, לטעון שאיבדתי זיכרון, כדי שאוכל להישאר בביתך עוד קצת. ואז את זיהית בי את בעלך, ואני שמחתי שלא צריך להמציא כלום.
איזה נוכל אתה, חייכתי אליו, למה לא סיפרת קודם? היינו לפחות צוחקים ביחד.
רציתי, אבל תמיד היינו עסוקים בגידול הילדים, אחר כך ילדינו שלנו גדלו, והוספנו עוד שלושה, הוא חייך תוך כדי ליטוף שפמו. כך סחבנו את “הסודות הגדולים”, אבל הם לא באמת היו סודות.
הידעת, עכשיו הכול ברור, לא נביך אף מלאך שומר בסיפורים שלנו, עניתי לו. אבל דוד, אל תעזוב אותי. אני לא מסוגלת להישאר כאן לבדי.
די, מאורתי, אל תבכי, הכל יהיה בסדר, הרגיע אותי. מספיק לשבת כאן, לכי תישני. מחר תמיד יותר חכם מהערב.
הלכנו לישון, אבל לא הייתה לי מנוחה הלב הומה מדאגות, לא נותן למחשבות להירגע. עם עלות השחר, קמתי וראיתי שהמיטה שלו ריקה. הלב שלי התכווץ. הצצתי החוצה, והוא ישב על הספסל במרפסת, עישן סיגריה. נשמתי לרווחה. קופת החול פספסה אותנו הפעם עוד נזכה להיות יחד, לחרוק עוד קצת בצוותא…
בסופו של דבר למדתי שהאמת והאהבה תמיד ימצאו את דרכן, גם אם מסתתרים מאחור אחת טעות. לפעמים מה שנראה כמו סוד גדול הוא רק חלק מהחיים וכל עוד יש למי להתוודות, החיים שווים את הכל.
