היום נרשמת לי ההזדמנות לשאול את אורית אם הגיע הזמן שאתן לי להכיר את בנך. הקפית של קפה שהייתה על השולחן בתל אביב קפצה לי מהיד כששאלתי. היא נתקעה לרגע, כאילו המילים תפסו אותה באוויר.
למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה? קולה נשמע רוגע, אך הכתפיים שלה חשפו את המתח האמיתי. יואב רק מתחיל להתרגל למחשבה שיש לאמא מישהו.
אנחנו יחד כבר ארבעה חודשים, הזכרתי בעדינות. אינני דורש ממך להגר אליי או לבנות משפחה מושלמת מייד. אני רק רוצה להכיר לעומק את הילד הקטן שהפך לחלק משמעותי בחייך.
אורית הפנתה מבט אל החלון.
הוא רק בן שבע. אני לא רוצה לפגוע בילד…
לפגוע? התעקשתי. אם את מתכוונת לשמר אותי מרחוק, איך אפשר לדבר על קשר?
היא הסתובבה, בעיניה נצנץ משהו שמזכיר פחד, אך נעלם במהירות כמו אור חצי מאור.
טוב, עוד שבועיים, בסדר? רק תן לי זמן להתארגן.
שבועיים הפכו כמעט לשלושה חודשים. כל סיבה חדשה נדחקה לפה: יואב חולה, יש לו מבחן, הוא במצב רוח רע. לבסוף, אורית התקשרה והזמינה אותי להגיע ביום שבת.
הילד היה רזה, בעיניים כהות ובתבגרות מפתיעה לשבע שנים. הוא ישב על הספה, מחזיק בחזקת ידיו מכונית צעצוע, מביט בחרדה.
היי, התיישבתי לידו, לא קרוב מידי. מה יש לך? רכב משוגע.
יואב נותר שקט, מתבונן בי.
יואב, אל תשתה, תגיד שלום, קראה אורית מהדלת, ידיים משוררות על חזה.
שלום, אמר הילד ברוח רכה.
לא חתרתי יותר. שלפתי את הטלפון והצגתי לו תמונה של הרכב שלי.
זה הרכב שאני נוסע בו. רוצה לנסוע פעם?
עיניו של יואב נדלקו, אך הוא העיף מבט מהיר אל אמא.
אפשר?
נבדוק, ענתה אורית במבט מעורפל.
עם הזמן קרח נמס. אורית הפכה רכה יותר, הרישה לי לקחת את יואב לטיולים. הובלתי אותו לפארקים, לגן החיות, לקולנוע. קניתי צעצועים שביקש, הסברתי איך המנוע פועל. הראיתי לו כיצד להבריג ולחבר ברגים.
כאן צריך לסובב בכיוון השעון, הדרכתי את ידו הקטנה. מרגיש איך החוט מתפזר?
כן, השיב יואב, מרקיד לשון מעקב. ואם אסובב לא נכון?
אז תפרק, חייך דני. אין מה לדאוג, נתחיל מחדש.
הם חצו שעות במוסך. יואב החזיק במפוח, שאל מיליון שאלות, התלכלך בשמן עד המרפקים והאיר חיוך. בערב שיחקנו במשחקי קופסה בזמן שאורית הכינה את הארוחת ערב.
דיג לדג הפך למסורת משפחתית. כל ראשון שני אחר צהריים הלכנו לכנרת, פרסנו חבלי דייג, ישבנו על החוף עד שהצפים רעדו ברוח. יואב למד להציב תולעת, לחכות סבלנות ולתפוס דג.
דני, נושא! קרא הוא יום אחד כשצף ירד למים.
תתמתן, אל תמשוך בחוזק, התקרבתי. משוך באיטיות, כך.
הדג היה קטן, אך גאוותו של יואב הייתה גדולה מכל תענוג.
בלילה צפו סרטי פעולה, שאורית לא הרשתה להדליק בלי נוכחותי. יואב התמקם לצידי, חזר על כל סצנה.
זה לא מציאותי, נכון? קרא הוא כשגיבור נלחם בעשרות אויבים.
הם מגזימים למען האפקט, השבתי. העיקר הוא שהגיבור מגין על אהוביו.
הוא הנהן במחשבה.
כאשר בעיות במתמטיקה הופיעו בבית הספר, עזרתי. שני תחומי לימודיי ההנדסה והכלכלה אפשרו לי להסביר בעזרת דוגמאות קרובות לילד.
אינני מבין את השבר הזה, קרא יואב, מצביע על דף.
תחשוב על פיצה, אמרתי, מוציא דף. אם אכלת חצי, זה חצי פיצה, נכון?
כן.
ואם חצינו לארבעה חלקים ואכלנו אחד?
רבע?
בדיוק. עכשיו חזור על המשימה עם הפיצה במחשבותיך.
חמישה דקות אחרי, הוא כתב תשובה נכונה.
הצלחת! חיבקתי אותו בחום.
הציון שלו עלה, והמורה ציינה את ההתקדמות במפגש הורים, ואורית קישטה את פניה בגאווה.
זה הכל בעזרת דני, אמרה לחברותיה. הוא משקיע כל כך הרבה ביואב.
הקשר שלי עם הילד חזק. התעוררתי בבוקר ותמיד חשבתי מה אוכל לעשות לשמח אותו. תכננתי סופי שבוע, בחרתי מתנות, דאגתי לכל ציון רע יותר מהקצב שלו. האהבה נרקדה אלי בשקט והצליחה לשורש בלב.
כאשר יואב חגג את יומו העשירי, ניגשתי לאורית לשיחה רצינית.
נישאת, הצעתי בערב אחד.
היא קפצה מהכתב, מבטה נרחב.
מה?
אנחנו כבר משפחה, המשכתי. אני אוהב אותך ואת יואב. למה לחכות?
פניה קפאו.
לא, ענתה.
למה? שאלתי, מצפה לכל תשובה.
כי כבר הייתי נשואה. זה מספיק לי.
אני לא האקס שלך.
יודע, קולה הרך. אבל איני רוצה לחזור למצב רשמי. אני מרוצה כך. אתה מרגיש רע?
נשפתי נשימה עמוקה. לא הרגשתי רע, אך רציתי משהו נוסף.
טוב, כך יהיה.
השנים חלפו. גרנו שלושה בדירת תל אביב, חופשי בקיץ לים ובחורף לנהרות הצפון. שילמתי רוב ההוצאות, לא ביקשתי תמורת. מדי פעם העליתי נושא נישואים, אך אורית המשיכה לדחות.
אולי נוליד ילד? שאלתי כשיואב היה בן שלוש-עשרה.
היא השקטה, מביטה בתקרה.
יש לי בעיות בריאות, הרופאים אומרים שזה מסוכן.
נוכל לבדוק אצל מומחים.
לא, דני. אינני רוצה עוד ילדים. יואב מספיק לי.
לא הלחצתי, קיבלתי את החלטתה, למרות כאב פנימי של דחייה.
בשנתו השמינית של החיים המשותפים, אורית התחילה לשפוך קוצים על כל דבר קטן: הכלים שנטוהו לא נכון, הקול רם מדי, השיניים של משחה שיניים שלא נסגרו.
אתה תמיד עושה את הכול בצורה לא נכונה, קראה אלי באחד הימים כשחזרתי מעבודה.
מה בדיוק לא נכון?
הכל!
ניסיתי למתן את הקונפליקטים, עזרתי יותר בבית, שמרתי על כל פרט, אך היא נראתה מחפשת סיבות לריבים.
אולי אתה צריך חופשה? הצעתי. נצא לחופשה רק שנינו.
לא, קראה. לא רוצה!
יואב רגיש למתח, ניסה להיות שקט יותר, לא להקפיץ את עצמו. זה כואב לראות אותו מתלבט בין שנינו.
הסוד נחשף במקרה. חזרתי הביתה מוקדם והפתעתי מעיל זרים במקדש. לבי צנח.
אורית?
היא ברחה מחדר השינה, סגורה בינה לבין הדלת. לפני שהצלחתי, ראיתי גבר במיטה שלנו.
דני, זה לא מה שאתה חושב.
באמת? שאלתי בקול רועד. כמה זמן זה נמשך?
היא השתתקה, מבטה למטה.
שלושה חודשים.
שלושה חודשים של ביקורת מתמדת, פרובוקציות.
אז את מכוונת אותי לצאת? אמרתי באיטיות. רצית שאני אהיה האחראי, תגרמי לי להרגיש אשמה.
לא רציתי לפגוע בך, לחשה. מצאתי אחר והפכת את חיי למבוכה?
תכננתי את המזוודות בעשרים דקות. יואב ניגן קרוב.
דן, אתה הולך?
התיישבתי מולו, אחזתי בכתפיו.
יואב, תמיד אהיה כאן. אם תתקשר, אבוא. נמשיך כפי שהייתה.
מבטיח?
מבטיח.
אורית הרסה גם זאת. היא קבעה שבוע אחד של סבלנות.
אל תדבר עוד עם הילד שלי.
מה? אורית, נפלת?
אם תנסה ליצור קשר, אפנה לתביעה. אתה לא אביו, אין לך שום זכות.
קולה היה קר, חסר רגש, כאילו אני רק ריק.
גידלתי אותו שמונה שנים!
ומה? אינך האב שלו. אתה אף אחד! מבחינה משפטית הוא זר עבורך.
היא סגרה את השיחה.
ניסיתי לחייג ליואב, אך הטלפון נקטע. שלחתי הודעה, לא קיבלתי מענה. ביום השלישי קיבלתי הודעה קצרה: “אמא אסרה על התקשורת איתך. סליחה”.
הגעגועים ליואב, שהפך לי לבן, הלכו והגדלו.
שיחה ממספר לא מוכר הפריעה לי בזמן שהייתי במטבח.
דן? זה אני.
יואב! אלוהים, כמה שמחתי לשמוע אותך!
אני כעת מבוגר, אמא כבר לא יכולה לאסור עליי.
נפגשנו בבית קפה. יואב גדל, עומד זקנים יותר, אך העיניים עדיין כה חשוכות ורציניות.
מה שלומך?
מתקיים, חייך. אמא מציקה לי כל היום, כל יום ויכוח, היא אומרת שהרסתי אותה.
אני?
כן, אמרתי לך שאני לא מנוהל.
חודש אחר כך יואב התקשר אלי בלילה מאוחר.
אני לא יכול יותר, רציתי לצאת מהבית. אפשר להתארח אצלך?
בטח, תבוא.
אורית הייתה בוערת בזעם, קראה לו, בכה וביקשה שיחזור. הוא תפס את השיחות. הקשר שלנו הפך רק לברכות לחג ולפעמים למילים מנומסות.
בגיל עשרים ושתיים יואב השתנה מאוד. הוא קרא לי “אבא”. שכור דירת קטנה קרובה.
אבא, רוצה לקנות רכב, הודיע לי. תעזור לבחור?
בוודאי.
בילה שבת במרכזי הרכב, דן את היתרונות והחסרונות של כל דגם, כמו בימים הראשונים.
מאז פגשתי את אלינור, כוספית, שאוהבת לבשל ולקרוא.
יש לי בן בוגר, אמרתי מייד. הוא לא ביולוגי, אך הוא חשוב לי ביותר.
אלינור חייכה.
אני אוהבת ילדים. נציג לי?
יואב היה מודע בהתחלה, אך אלינור לא ניסתה להחליף את האם שלו או לעמוד בין אותנו. היא הייתה שם, מבשלת ארוחות טעימות, מצחיקה.
היא טוב, אמר יואב. לא כמו האמא שלי.
נישאנו בשקט, ללא טקסים גדולים. חצי שנה אחר כך אלינור הודיעה שהיא בחילה.
אתה תהיה אבא, אמרה, מראה את בדיקת ההריון.
הייתי בן ארבעים וחמש. ראיתי שני קווים ולא האמנתי.
באמת?
כן.
יואב שמח לא פחות.
יהיה לי אח או אחות! אבא, זה מגניב!
אתה לא מתנגד?
יואב הבע את פניו במחשבה:
למה אני לא מתנגד? להפך, שמח בשבילך. ראית שאתה ראוי.
עזרתי להרכיב את המיטה, לצבוע קירות. הפכנו למשפחה שלמה.
אורית לא פסקה לשלוח הודעות מזיקות. חסמתי מספרים, אך היא קנתה חדשים והמשיכה לשלוח.
אינני מבין מה היא רוצה, סיפרתי לאלינור. לא עשיתי דבר. רק אהבתי את יואב.
היא מרוגעת כי איבדה שליטה, חייכה היא. יואב בחר בך, היא לא יכולה לסלוח.
אבל אינני אשום!
נכון, אתה רק היה האב האמיתי.
החיים נרממו, חיכינו ללדת, לשעות ללא שינה, לצעדים ראשונים ולמילים ראשונות. יואב היה לצידי, קורא לי אבא ומקווה להיות האח הגדול הטוב ביותר.
אורית יכולה לכתוב מה שרוצה. אני יודע את האמת. לא לקחתי ממנה את הבן. אהבתי אותו, טיפלתי בו. ואני ממשיך לאהוב אותו היום, כשהוא הפך לגבר בוגר.
אם זה פשע, אני מוכן לשאת בעונשו.
היום למדתי שהקשר האמיתי אינו נמדד ביוריסטיקה או במעמד נישואין, אלא במעשים יומיומיים של אהבה, קבלה וכבוד. והלקח שלי: אל תתן לחרדות של אחרים לחסל את מה שבאמת שייך ללב.
