אתה כל עולמי
נועם ישב לצד המיטה, לא מסוגל להסיר עיניו משאירה של בתו הקטנה, יערה. הילדה שכבה על צידה, פיה מעט פתוח, נשימתה הרכה שקטה כמעט לגמרי, ובחצי האור עפעפיה הדקיקים הטילו צללים על לחייה, ותלתליה הזהובים התפשטו לכל עבר על הכרית. חיוך דק חולף על פניו של נועםרגעים כאלה, חשב לעצמו, יערה היא מלאכית קטנה, שזחלה החוצה מתוך איזה אשנב נסתר של שמיים רחוקים.
מחוץ לחלון, בין הבניינים ברחוב צדדי של תל אביב, השתרכו דמדומים בדרך לאט. היום צנח לתוך הלילה והכוכבים נצצותחילה ביישנים, בהמשך ניצתים ועמומים, פתאום הופכים ליבולים ומלבינים. הרוח הביאה ריח של דשא גזום ומים עומדים, ושקט ישן נסח את הדירה.
מבטים של נועם עלו לשמיים, ונדדו אחורה, אל לפני שלוש שנים. אז הדירה תמיד המה באורה של איריס, אשתו. צחוקה המתגלגל מילא את הבית, מבטה עטף בחום, ידיה עקפו בקלילות זוג כתפיים. כעת, נותרו רק זכרונות ויערה, בתם. בזכותה המשיך לקום מן המיטה.
המחלה התחנפה, דקה ושקטה כאורב בלילה. בהתחלה התלוננה איריס על עייפות”קצת עבדתי קשה”, אמרה, “חייבת לנוח”. כאב הראש נעם והתגברהאשימה עומס, חוסר שינה. נועם הלך איתה בין רופאים, הביא לה קפה במסדרונות רמב”ם ובלינסון, חיכה תוך שהוא מחזיק בידה ומספר לה בדיחות מגושמות, קנה לה מצה ושוקולד בפסח, ניסה לרפד את הזמן בציפייה מסוחררת. אבל האבחנות היו מעורפלות, והזמן אכזראיריס דעכה לאיטה.
כשהאמת הובהרה כבר היה מאוחר מדי. נועם לא היססהתפטר במקום, על אף תחנוני המנהל בחברת דיגיטל, שמתי נוהג לשלם משכורות בשקלים. “אל תדאג”, אמר נועם לאשתו. “נחסכנו מספיק לפרייבט הונדה, עכשיו הכסף יחמם את מה שבאמת חשוב”. כך הפך הבוקר לאוסף מסדרונות ציבוריים, בדיקות, תורים ואיתה על מיטה, האטה של זמן. קרא לה ספרי ילדות ישנים”אליעזר והגזר”, “המלך בואש”. לפעמים ישב סתם, רק שומע נשימתה, מתבונן בה מחפשת עיניים שלו בנחת, מבעד לעפעפיים כבדים כמו סתם צל.
הבין אז מהי אהבה: לא שמחות וטיולים, אלא להחזיק במישהו כשכל העול יקרוס, ולעולם לא להרפות.
אחרי שאיריס הסתלקה, הזמן נעשה צמיגי ואפור. הימים התחשקו זה לזה, בועות של לילות בלי שינה, בקרים דהויים. כל תודעתו הייתה ממוקדת ביערה שאף פעם לא תחוש בחסר, שתדע אבא כאן, לא נוטש.
לא חלפו ימים מיום ההלוויה, עד שאמה של איריס, הדסה, התדפקה על הדלת. נכנסה חרש: צעצועים פזורים, ערימות כביסה, מיטה לא מוצעת, כיור מבולגן. הדסה הניחה בעדינות את התיק על הכיסא, קולה חמור ובטוח:
נועם, אתה חייב לנוח. אני אקח את יערה אליי. אתה לא מתמודד.
נועם ישב סמוך למיטת בתו, עיניו נחות עליה. אפילו לא הרים את הראשרק קימץ באגרופו את שולי הסדין. קולו עמום, אבל פה תחום ספק כלל:
היא נשארת איתי.
הדסה התקרבה, דאגה בקולה:
תראה איך אתה נראה לא זהה לעצמך. מראה במראהרק צל. יערה צריכה סביבה נורמלית, בית חם, ולא אבא שכמעט קורס
נועם התיישר לאט. מבטו כואב ולא מתפשר. הדסה צעדה לאחור, קולטת שהכל צפוי מראש:
אני אבא שלה. אני אגדל אותה. זה מה שאיריס רצתה. הבטחתי לה שנהיה ביחד, תמיד.
הדסה השתתקה. ראתה את ידיו הרועדות, עיניו כבדות, אך גם את הרצון המוצק שלא יפול אף פעם. לבסוף לחשה:
אם תצטרךתקרא לי. תמיד.
היא הביטה סביב רגע אחרון, פנתה אל הדלת, צעדיה קלושים על הפרקט. כשעברה הדלת ונסגרה בשקט, היה שוב שקטרק נשימתה של יערה.
נועם התיישב חזרה, ליטף את כף ידה הזעירה. חום עורה, שאונה הקטןהיחידים שעגנו אותו במציאות וקשרו אותו לעולם. ידע שמחכה לו דרך קשה, אבל הייתה לו מטרהלגדל את יערה, לשמר עבורה מעט מן האור שפעם נשפך פה, כשאיריס עוד הייתה.
מעתה היו שם רק שני קולותנועם ויערה. כל בוקר פתח בריקיחות: איך הלבישו תינוקת? איך לא להכאיב כשלובשים גרביים? הלילות הפכו אבני דרך. להחליף חיתול בלי דרמה, להרגיע בכי של 3 לפנות בוקר, לבשל קוואקר בלי לשרוף. אינטרנט, מאמרים, שאלות לאמא של איריס בטלפון, בסתר. כל הצלחהניצחון זעיר: לקלוע מים מדויקים לאמבט, להסתרק בזריזות, ליצור דייסה טעימה. המשיךסידר בגדי תינוקות, בישל פירה, להפתעתו הגדולה למד לקלוע צמות דקות כמו נימי שמש.
כעת יערה בת ארבעסקרנית ושובבית ברחבי הדירה, מפטפטת בלי הפסקה, שולפת אלף שאלות לדקה. צחוקה הפך עבורו לתפילה, וכל פעם שצחקה, נדלק מפרץ קטן של שמחה חמה בתוכו, מסוג האושר השקט שכל אב מחפשהרי, הנה הוא מצליח.
***
יום אחד, נועם, בין שקיעה לחלום, שקע בשרשרת תצלומים פנימיים: איך בחרו יחד מיטה ליערה, איך גיחכו על גמלוניותם באגדול תינוק, איך קיוו למה תצמח בתם. מחשבותיו העמקנו עד קול בהיר קטע אותן:
אבא! יערה יושבת במיטה, מושיטה זרועות ושיניה מציצות: נפעל?
אור חמים נדלק בפניו של נועם. הרים אותה אל חיקו.
בוודאי, מתוקה. מה בא לך לשחק?
נסיכה! אני אהיה נסיכה ואתה אביר!
צחוקו בקע לחלל. הרים אותה, גלגל אותה בחדרצחוקה מילא את הדירה באור.
אז נמצא לנו ממלכה! היכן תהיה?
יערה שילבה ידיים וחקרה את פינת הצעצועים:
הנה! זה הארמון שלי!
ישבו יחד על השטיח, נועם מתכנן קירות מקוביות, יערה בונה מגדלים. בנו ארמונות, לחמו בדרקונים דמיוניים, פגשו קוסמים ופיות טובות. יערה הוסיפה פרטים, והוא רק חיבר מילים לסיפור מתגלגל. עיניה נצוצות, צחוקה מתפשט קן חמימות.
“איריס הייתה גאה,” חשב, התחזק בפנים. הנה הם כאן, ביחד, למרות הכל.
לקראת צהריים התחילו ארגונים: תיק קטן, משחקי קיץ, בקבוק מים, חבילת מגבונים. יערה דילגה מעל הספה ודרשה ללבוש את הסרבל הסגול במרץ.
לבד! התעקשה, מושכת ברוכסן.
נועם סייע בעדינות, חובש כובע, קושר עניבה.
מוכנה? שאל ותפס בידה.
כן! אישרה, קופצת.
דרך הפארק הקטן שבשכונה לקחה רגעים. מגלשה כחולה, נדנדות מרופטות, כמה ילדים, הורים, מטפלות, סבתות עייפות. יערה התרפקה על הנדנדה וצווחה “יותר גבוה!”, מצחקקת ברוח קרירה.
השגרה שלו הייתה מוכרת. ראה מבטיםסקרנים, רחמניים, ביקורתייםאבל התרגל להתעלם: כל עוד יערה צוחקת, די בכך.
כשנכנסו לאזור החול, שתיים מהנשים בפינה החליפו מבט, טיילו ברכילות. נשמות קולטות כל חריגה.
הנה, שוב לבד עם ילדה
אשתו עזבה אותו בטח מסכנה הילדה
לא, היא מתה, שמעתי
נועם הידק את אחיזתו ביערה, בלע את המילים ופסע אל החול הרחק מהם.
אבא, אני רוצה עוגות חול!
בואי, שלף את התבניות הצבעוניות מהתיק. אשב ואראה אותך.
התיישב, מבחינתוקיים רק עולמם מצומצם: בניית עוגות בפשטות, יד קטנה מלטפת, חיוך גאה מעל מגנום של חול.
כעבור רגע, התיישבה לצידו אישה צעירה ובנה לצידה, בן חמש בקירוב.
שלום, אמרה. אני אילה. יוצא לי לראות אתכם פה הרבה. יערה נראית שמחה מאד.
נועם, חייך. היא אוהבת את החול.
הילדה והילד החלו בונים ערים מפוארות של חול וגשרים. אילה שאלה, נבוכה:
אתה מגדל אותה לבד?
כן. אשתי נפטרה לפני שלוש שנים.
או חששה לשאול. אתה אבא מדהים. באמת.
פשוט עושה מה שצריך. אין ברירה.
הרבה גברים לא היו שורדים כך הגרוש שלי לא אוסף את הילד אפילו לשבתות.
נועם לא התייחס. לא בא לו להשוות. התמקד בבתו הבונה מגדלים חדשים, מלמדת את הילד איך נענע בחול בלי להתפרק.
אולי ניפגש פעם בפארק יחד?
הביט בה בעיון. נראתה אמא טובה, עיניים טובות. אבל בפניםשום תנועה. לא עכשיו. אולי לעולם לא.
תודה אבל כרגע רק יערה חשובה. אני רוצה שתהיה לה שלווה.
מובן, חייכה. אני פה אם תרצה, אפשר לבוא לשוחח.
תודה.
אילה נפרדה, אספה את הילד. נועם עמד, שב לתוך נוכחות באור, יערה שובצה בתשומת לבו.
הנה, אבא! זה בשבילך! עטתה עוגות חול בסרט.
מדהים, חייך. אין יותר יפה מזה.
בערבים, אחרי שנרדמה, נכנס נועם למטבח, חלש אור שקוף, הדליק קומקום. שלף מהודרה קופסה ישנה של תמונות. דף, דף, לאט: יערה בבית החולים, קטנטונת, תופסת אצבע מבוהלת; איריס מחייכת ומחזיקה אותה צמוד. שלושתם, טיול ראשון: איריס צעיף עבה, יערה בידו, שניהם בוהים בה באור בעיניים. התעכב על תמונה בה איריס ויערה מביטות למצלמה, חיבוק של אור ואהבה.
אנחנו מסתדרים, איריס. באמת. היית גאה.
גשם ירד ברחובמוזיקה איטית על שמשות וחלון. ריח עוגת תפוחים חם, תמימות של דירה מוארת. מחר יום חדש: עם דייסה וענבים, משחקי מחבואים, גיחות לפארק, צחוק מתגלגל. זה כל מה שהשתוקק לו להיות פשוט, לאהוב.
***
למחרת, שוב אל הגן הציבורי. יערה מקפצת במהירות אל הנדנדה, צוחקת: הכי גבוה!”. נועם מחזיק חזק, דוחף קלות, היא צורחת בהנאה. אילה יושבת מרחוק, לא מפריעה, רק מחייכת.
היא רואה איך נועם מבהיר ליערה היכן להחזיק, נזהר, ממשיך למשגיח בעיניים. יערה תמיד סוקרת אותו, נרגעת וממשיכה להשתובב בידיעה שהוא שם. אילה מבינה שלא צריך להציע עזרה. יש לו את כל עולמו בבתו. וזה די והותר.
***
חודשים חולפים. סתיו מתעגל, נהיה חורפי. עלים נושרים, גשם יורד, בכל לילה שברי קרח על פנסי הרחוב. נועם ממשיך בבקרים לעטוף את יערה היטבמעיל עבה, צעיף, כובע. יערה מדלגת בשלוליות, מחפשת עלים וקוראת לו: תראה, אבא, קשת בענן בשלולית!”.
יום צונן, בדרך הביתה, שומעים קריאה:
נועם!
הדסה רצה אליהם, תיק גדול תלוי על ידה ושקית משתרבבת. כשהגיעה קרבה, התיישבה מעט מהאצת ההליכה.
הבאתי ליערה סוודר חם, גרביים, כובע וקניתי לה ספרים, ראיתי בחנות שילדה כמוה תאהב. וגם אפיתי פאי תפוחים לשבת.
נועם הניע ראש באיפוק. יחסיהם נותרו מרוחקים, היא התרככה עם הזמן.
תודה, אמר בקול רגוע. יערה, תודי לסבתא.
תודה, סבתא! קראה הילדה בקול צלול, קופצת אל השקית. ספרים! תראה, אבא! על נסיכה וארנבת!
הדסה חייכה. סידרה את הבגדים: סוודר עם צבי, כובע סרוג, גרביים. הביאה עוגה, הציעה תה.
נועם היסס, וענה: יאללה, בואו נעלה ונתחמם.
בבית, יערה התמסרה לספרים החדשים בסלון; הדסה עוזרת פרוס עוגה, להציב כוסות. בחנה את נועם, הצפייה בו זרקה מחשבות ישנות: הוא לא מושלם, אך הוא טוב מספיקאבא של יערה, כל רגשו בשלה.
הדסה גמגמה לפתע:
רציתי להגיד שבתחילה טענתי שלא תתמודד לבד. פקפקתי. אבל אתה עומד בזה. אולי אוכל לקחת את יערה אלי לפעמים? שתדע שיש לה משפחה.
נועם הביט אל הסלון. משהו בו התרכך. ידע שיערה תרוויח זיכרונות מאמא, עוד קשרים.
ננסה, אמר. אבל זה איזוןלפי מה שתרצה.
רוצה! קראה יערה. סבתא, נקרא אגדות?
הדסה התקרבה, ליטפה:
כמה שתרצי.
באותו ערב, נועם התיישב לצד יערה, שבות, בתצלום עם איריס. אמא רואה אותנו, נכון?”, שאלה יערה, בקושי ערה.
כן, תמיד, נעם ליטף. היא איתך בכל מקוםבקול שלך, בשירים שלך, בשיער.
אני אוהבת אותה.
והיא אותך. הכי בעולם. תמיד תזכרי.
הילדה נרדמה תוך שניה. נועם עוד ישב קצת, קם אט, הציב את התמונה על השידה, החשיך.
סגר את הדירה, כיבה הכל, מים חמים בכוס. דרך החלון רקד שלג ראשון, דפוס תמים, מתחלק על הזגוגית, קולט אור רחוב. חשב על הפחדים הראשונים; פחד שלא יעמוד, שיחסר לבתו משהו בסיסי. אך עתה, כשצפה בשלג, ידעהוא פשוט כאן. לא מחליף, לא משליםהוא אבא. זה ששם כשהיא רוצה דייסה, מתקנת צעצועים, מנשק בבוקר, קורא שוב את “הכבש השישה עשר. וזה מספיק.
הייתה לו מחברת, מתמלאת ברסיסי חיים שלהם: מתי עשתה יערה צעד ראשון, מתי קשרו שרוך לבד. פתח בעמוד האחרון, הוסיף:
15 בחשוון. יערה קשרה לבד שרוך. התפארה: אני גדולה!. חיבקה, ולחשה: אבל אני תמיד אהיה ילדה שלך. כל היום חייכתי.
סגר את המחברת, הדליק עוד אורות וחייך. ידעמחר וויס דייסה עם בננות, צעצוע חדש שמצאה, קולות צחוק, אולי בכי מנפילה, ואז חיבוק ואהבה.
החיים. האהבה.
וזה היה כל מה שהיה צריך.
