ממש לפני שהתחתנתי, שמעתי מחברות שגם אצלנו, כאשר גבר מתחתן, הוא מתחיל לחשוב שאשתו שייכת לו, ומראה את פניו האמיתיות.
אבל כמו כל צעירה תמימה, סמכתי על בעלי, והייתי בטוחה שהוא לא כזה. עוד לפני החתונה היה עדין אליי, אף פעם לא הרים קול, פחד להעליב אותי, רצה תמיד שאהיה לידו. טעיתי, כמו שקורה לכל הנשים. באמת, כשגבר כבר כובש את ליבה של אישה, משהו בו משתנה.
כעבור כמה חודשים מהחתונה, התחיל לדבר רע על אימא שלי. “למה היא מתקשרת כל כך הרבה? מה היא עושה אצלנו אחת לשבוע?” ברור שהסכמתי איתו, פחדתי על שלום הבית, אז ביקשתי מאימא שלי לא ליצור קשר. התקשרתי אליה רק כשנשארתי לבד. אבל זה לא נגמר כאן. נכנסתי להריון ואיבדתי את העבודה. לא הייתה לי ברירה, הייתי בסכנת הפלה, הייתי צריכה להישאר במיטה, אז לא חידשו לי את החוזה. אז הוא התחיל להעיר: “את כל היום בבית, כלום את לא עושה.”
שוב שתקתי הייתי בהריון ומה אם יעזוב אותי?
שנה וחצי אחרי לידת הבת שלנו, בעלי דרש שאעריץ אותו ממש כמו אל. כשחזר מהעבודה, ציפיתי לו בדלת, הנחתי לו את הנעלי בית, הכול היה חייב להיות חם וטרי על השולחן. הילדה הייתה רק שלי. המטלות בבית הכול בידיי. הייתי מותשת, אז ארזתי את הדברים, לקחתי את הילדה, ונסעתי לאמא שלי בקריית אונו. לא דיברנו חודשיים. החיים המשיכו; חזרתי לעבודה, בכל יום נראיתי טוב יותר, חייכתי לעצמי במראה.
יום אחד הוא הופיע פתאום, רזה ובבגדים בלויים, כרע על ברכיו וביקש סליחה. אמרתי לו שהוא יצטרך להירשם לקורס בישול. כשאחזור, הוא צריך גם לבשל וגם לנקות. הוא הסכים, אבל עכשיו נראה איך יתנהג. הכל היה מתערבל לי כמו חומוס בחלום מוזר, ואני לא בטוחה אם זה זיכרון או ענן.
