מה, השתגעת? זה הרי הבן שלנו, לא איזה זר מהרחוב! איך אתה בכלל מעז לגרש אותו מהבית?! צעקה חמתי, אגרופיה קפוצים מרוב זעם.
הקול שלה, צרוד מהתרגשות, הדהד בכל המטבח הקטן, שפחות משעה קודם עוד ריח של תה נענע טרי עלה בו מהקומקום. עכשיו היה האוויר עכור, מלא עשן סיגריות, והריח של סערה קרבה. יפה בן-דוד, אישה כבת שישים, שיערה האפור אסוף קוקו הדוק, עמדה באמצע החדר. הפנים שלה היו סמוקים, עיניה פעילות כברקים. מאז ומתמיד הייתה עמוד תווך בבית חזקה כסלע. עכשיו הכעס שלה דמה לייאוש.
אבי משפחת בן-דוד, שלמה, ישב ליד השולחן ונעל מבטו לרצפה. היה כבר אחרי שישים, גוו כפוף משנים במוסך, 12 שעות משמרת אחר משמרת. הוא לא ענה מיד, רק שלח יד רועדת אל קופסת הסיגריות, שלף אחת, והצית במצית ישן. הבזק האור האיר את קמטי פניו, וכאב חלף ברגע במבטו. “יפה, יקירתי, זה לא סתם. אני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים אחרי מה שקרה. רועי… בגד. עם… חברה של נעמה. ראיתי את זה אתמול בערב, במוסך. התחבקו, התנשקו, כאילו לא קיימים עוד אנשים בבית הזה!”
דבריו ריחפו באוויר כמו הצלפה. יפה נתקעה במקומה, אגרופיה נרפו, והיא קרסה על הכיסא, מחזיקה חזק בשולחן. רועי היה האור שלה, התקווה האחרונה שלה אחרי שנים עקרות שבהן לא האמינה עוד שיהיה לה ילד. ילדה אותו בגיל 35 אחרי מאבק ארוך, גידלה לבד עד ששלמה חזר מהצבא. הוא הפך לאיש רציני: גבוה, כתפיים רחבות, עבד כמכונאי, לא שתה חוץ מאירועים. לפני שלוש שנים התחתן עם נעמה צעירה עירונית, חכמה ושאפתנית. יפה שמחה: “רועי, סוף סוף בת זוג ראויה!” אבל לאט לאט ראו שזו לא הסתדרות. נעמה, עם העבודה שלה בבנק, עם הדיבורים על קריירה ועיצוב הבית לא התאימה לבית הצנוע שלהם בפרבר של פתח תקווה.
“בגידה?” לחשה יפה, קולה רוטט. “הבן שלי? לא יכול להיות! הוא אהב אותה, את נעמה הזאת! ואם בכל זאת קרה היא אשמה, ברור לי! כל ההתחכמויות שלה! אתה בעצמך זה שדרשת שתבוא לחתונה, שלמה!”
שלמה הניד ראשו, הסיגריה שלו מעלה עשן לעבר התקרה. “טעיתי. ראיתי בעיניים שלי. חשבו שכולם ישנים. יצאתי לקחת סיגריה וראיתי… במוסך, תחת האור. רועי עם יעל. נעמה יודעת, שותקת. הבית מתפרק, יפה. אמרתי לו שיילך, לפני שיהיה מאוחר. לא בבית שלנו.”
יפה נעמדה, הכיסא מאחוריה התהפך ברעש. היא ניגשה לשלמה ותפסה בשרוולו. “אתה מגרש את הבן שלך? מהבית שלו?! השתגעת לגמרי! זה אדם שאתה, הבשר מהבשר שלך! ואם זאת טעות? אם נעמה סתם סיבכה את הכול כדי לפרק את המשפחה?”
ברגע הזה דלת המטבח נפתחה חרישית, ובפתח עמדה נעמה. בת שלושים ושתיים, רזה, שיער חום ארוך פרוע, עיניה נפוחות מדמעות ישנות. היא החזיקה את תיק העור המשופשף של רועי זה שהוא קנה לפני החתונה, עם המשכורת האחרונה. נעמה ישבה, התמקמה ליד השולחן בלי להסתכל עליהם. “שמעתי הכול,” אמרה בקול שקט אך יציב, “תגרשו אותו. אני אארוז במקומו. אבל תבינו: זו לא רק בגידה. זה הסוף של מה שבניתם. ההתחלה של אמת שאתם מסרבים לראות.”
יפה נעמדה מולה, הכעס הצית בה להבה. “את! את אשמה בהכול! באת לכאן, טרפת לנו את הבית עם השטויות שלך! רוצה רהיטים חדשים תקני בית משלך! בדיאטה שלך תטפלי לבד! והבן שלי… אל תיגעי בו!” שלמה ניסה להפריד, יפה דחפה אותו. “זה את שצריכה ללכת, אם לא מתאים לך לחיות כמו שנוהגים פה! נסתדר יופי בלעדייך!”
נעמה הרימה ראש, מזגה לעצמה מים מהקומקום, לגם והביטה ליפה בעיניים. היה שם עייפות ונחישות, לא כעס. “בסדר, יפה. בואי נדבר. בלי צעקות, במילים. אני אכין קפה, תשבי. לפנינו סיפור ארוך כמו לילה חורפי, והוא לא התחיל בי אלא הרבה לפני החתונה.”
הבית השתתק. גשם תופף על החלון, הרוח יללה בין התריסים. שלמה הדליק עוד סיגריה. יפה, עדיין רועדת, התיישבה מול נעמה. נעמה קמה, הפעילה את מכונת הקפה שהביא לה שלמה ליום הולדת, והתחילה לספר, בקול שלא רעד, כמו נאום ששיננה בליבה חודשים.
נעמה נולדה בעיירה ליד תל אביב, בית עני. אביה, גמלאי צה”ל, טישטש את הכאב בבקבוק, אמה תופרת, מזיעה וריח של טבק כל ערב, פרנסה לבד שלושה ילדים. “מגיל אפס הייתי צריכה להיות חזקה,” סיפרה נעמה, מסובבת כפית. “אימא אמרה: ‘לא בוכים. העולם קשה לחלשים’. ניקיתי למבוגרים ביישוב כדי לקנות מחברות. בלילות חרשתי ללימודי הנהלת חשבונות. חלמתי רק על משפחה בלי צעקות. בית של חום. לא עושר, רק שקט.”
את רועי פגשה באירוע חברתי של העבודה. הוא היה בבגדים פשוטים, חיוך ממיס. “הוא היה שקט, אבל בטוח בעצמו. לטייל איתו, לדבר על העתיד הרגשתי בית.” החתונה הייתה צנועה: הרבנות, עוגה של יפה, שיפודים על האש. חמתי חיבקה אותי: “מעכשיו את הבת שלנו”. שלמה קנה לנו מיטה: “להתחלה חדשה”. התקופה הראשונה הייתה קסומה. נעמה בישלה, רועי תיקן רכב, דיברנו על ילדים. אבל מהר הגיעו הסדקים.
התחילו בוויכוחים קטנים נעמה רצתה להזיז רהיטים: “שיהיה יותר אור”. יפה נעלבה “כבר 40 שנה הבית שלי נראה כך! אני בעלת הבית כאן!” נעמה התנצלה, קיבלה דקירה קלה בלב. אחר כך אוכל. סלטים, חזה עוף בלי שמן, “תפסיקי כבר עם הדיאטות,” מלמלה חמתי. רועי תמיד עמד לצידה של חמתי: “היא כבר מבוגרת, אל תתווכחי איתה”.
נעמה שתקה, חייכה, אבל בפנים נבנתה מועקה. היא אהבה את רועי, אבל ראתה אותו נשאר ילד שאמו קובעת בשבילו. “אתה בן 35, רועי,” לחשה בלילות, “תהיה גבר, תחליט לבד”. הוא היה דוחה אותה: “אימא יודעת הכי טוב”.
אחרי שנה, בהתרגשות ענקית, הסתבר שנעמה בהריון. שמחה גדולה בדיקות, דמעות באושר, תכנונים לחדר תינוק. אבל החודש השלישי אסון: הפלה פתאומית, דם, כאב, בית חולים. נעמה לבד בחדר; רועי במוסך במשמרת כפולה, ויפה, כששמעה, אמרה בטלפון: “סימן משמים, מתוקה. עוד מוקדם, זה יסתדר. אל תילחצי”. בלילות בכתה בשקט, הרגישה שבורה. הרופא אמר: “המתח לא עוזר”. והמתח היה בכל מקום: יפה נכנסה בלי לדפוק, בדקה הכל, גערה על “ניקיון לא מספיק”. “הריונית שתהיי בבית!”, פקדה, אבל בעצמה גרמה מתח.
אחרי ההפלה, נעמה נסגרה בתוכה, ברחה לעבודה הקטנה במשרד הנהלת חשבונות. הכירה חברות, בהן יעל שונה לגמרי: בת ארבעים, נשואה לישראלי מאירופה, לבושה בבגדים צבעוניים. “את שווה יותר, נעמה,” אמרה לה. “אל תקריבי הכול עבור ‘המשפחה’. תחיי!”
רועי התרחק מהבית. ערבים ארוכים עם החבר’ה, אחר כך עם יעל. נעמה גילתה במקרה ראתה הודעה: “בואי, נעמה בעבודה”. ליבה התכווץ. בלי דרמה הלכה לדבר עם יעל.
“למה את?” שאלה נעמה, יושבת אצלה עם כוס קפה כשבחוץ נהמה הסופה.
יעל נאנחה, מזגה עוד. “רועי בודד. את אישה חזקה, והוא ילד אבוד. אצלי הוא מרגיש חזק. זה הכול לא אהבה. הוא מקטר שאת התקררת אחרי האסון, אבל האמת הוא פשוט מפחד.”
בליל סערה אחד, כשהגשם הכה בגג, החליטה נעמה:”רועי, אני יודעת. תבחר אני לא נשארת בכוח”.
הוא החוויר, התיישב על המיטה. “את הופכת אותי למה שאבא היה שותק. אמא אמרה שאת משנה אותי. יעל מקבלת אותי כמו שאני…”
נעמה פרצה בצחוק עגום: “אמא שלך מהיום הראשון שנאה אותי! את הבובה שלה!”
המריבה התלקחה. “את יותר מדי עצמאית! לא חושבת על המשפחה!” בצעקה הוא דחף בכתף לא חזק, אבל מספיק כדי שתיפול ותכאיב. הלכה לשירותים, בכתה שעות. “נגמר.”
הבוקר, הלכה ליפה. יפה שטפה את הרצפה ושרה שיר ישן. “למה את לא אוהבת אותי?” שאלה בקול שקט.
יפה הזדקפה,”אני אוהבת. אבל את לא מבינה אותנו. אנחנו אנשים פשוטים: עבודה, עגבניות מהגינה, מסורת. את רוצה ה-כ-ל: עבודה, כסף, עיצובים. תסחפי את רועי!”
“אני רק רוצה שהוא יהיה גבר לא ילד שמקשיב רק לאמו! אחרי ההפלה נשברתי, ואת רק ‘סימן מלמעלה’, בלי חיבוק!”
יפה הסמיקה. “איך את מדברת! גידלתי אותו לבד כששלמה נלחם בצבא! תצאי לי מהבית!” והעיפה אותה החוצה.
נעמה חזרה הביתה רגועה אך נחושה. הזמינה את יעל: “ספרי הכול, גם תכתבי אם צריך”. הכול למען האמת.
יעל באה בלילה, עם בקבוק יין ומבט מלא צער. “הוא אוהב את הרעיון של לברוח. מפחד מאמא שלו, מקטר שאת קרה. זה לא אשמתך הוא פחדן. אני הולכת מהסיפור הזה.”
הן כתבו יחד: תאריכים, שיחות, הודעות.
שבוע אחר כך, שלמה, שיצא לעשן, שמע קולות מהחניה. הציץ ראה את רועי ויעל מתנשקים. פרץ פנימה: “תתבייש! תעזוב את הבית!”
רועי ברח, יעל יצאה אחריו. שלמה העיר את יפה. ונעמה חיכתה לרגע שלה.
עכשיו, במטבח, כשבחוץ מבול, הניחה נעמה את הקפה ואמרה: “שלמה, ראית לא רק בגידה. ראית בן שלך שנשבר תחת הלחץ. הוא לא אהב אותי פחות, אלא לא ידע לבחור אמא או אשה. הוא לא שתה, אבל נשבר בשקט. כל מה שהוא לא העז להגיד, למד כאן בבית הזה”.
יפה קמה, הפילה את הכוס. “שקר! תמיד רציתי שיהיה מאושר! את הרסת את הכול!”
נעמה מחתה דמעות. “ואני? אני איבדתי תינוק מרוב לחץ מהיחס שלך. מעולם לא תמכת בי, רק שלטת בי. רועי אתמול סטר לי לראשונה. כי את חינכת אותו לומר: ‘אישה תשתוק ותשתף פעולה'”.
שלמה כחכח בגרונו וכיבה את הסיגריה. “די לכן. איפה רועי עכשיו?”
“במוסך, אולי אצל יעל, מתחבא. אבל הוא יחזור. כי עדיין אוהב אותי, למרות הכול. רק אתם תצטרכו לבחור: משפחה, או פוזה. אני מוכנה ללכת. אך האמת כבר יצאה.”
יפה לא עמדה בזה. יצאה בגשם, יחפה, דמעות על פניה, רצה לחניה. הדלת פתוחה קמעה, אור עמום. רועי ישב על ארגז, יעל חיבקה אותו.
“היי, אמא…” לחש רועי, עיניו אדומות, בגדיו נרטבים.
יפה ברכיים אל הבוץ, חיבקה אותו. “בן שלי, אל תלך. תסלח לי. חשבתי להגן עליך ועשיתי נזק.”
רועי התייפח, חיבק אותה. “אני אוהב את נעמה. אבל את… תמיד הכי חשובה. מפחד לאבד אותך.”
יעל קמה בשקט. “אני יוצאת. זו המשפחה שלכם,” ולחשה לרועי “סליחה”, יצאה לאפילה.
חזרו הביתה ביחד, רטובים וקפואים. נעמה חיכתה עם תה חם, שלמה עטף אותם. “יפה, מספיק לריב. בית זה לא מלחמה.”
אבל לא נגמר בזה. למחרת, בארוחת הבוקר, נעמה הוציאה מכתב ישן מכתב עם כתב ידי אמו של שלמה, שסבתא רחל של רועי כתבה ליפה מזמן: “בטעות קראתי… במכתב כתוב: ‘בת שלי, בעלך בוגד. אל תילחמי בו בכוח תשחררי’. עברת בגידה, פחדת לאבד אותו אז נשבעת לא לשחרר את הבן שלך. אבל כך חנקת אותו במקום לעזור.”
יפה התבוננה במכתב, דמעות זולגות. “נכון. פחדתי. נשארתי לבד, נשבעתי לא לאבד יותר אף גבר במשפחה. במקום לאהוב במידה, חנקתי.”
רועי חיבק אותה. “אני נשאר, אבל תני לנו לחיות. לנו לי ולנעמה.”
המשיכו לדבר כל הלילה על העבר של נעמה, הילדות של רועי, הילד האבוד. יפה הודתה: “קינאתי בך, נעמה. את לא התפרקת. אני כן.” בפעם הראשונה חיבקה חיבוק אמיתי. “סליחה, בת שלי. מקוראה.”
חודש חלף אווירה רגועה. נעמה בהריון שוב בזהירות, בפיקוח הרופאים. יפה סורגת בייבי-בוטים, שלמה מתקן עריסה. רועי התחזק הפסיק לעשן, לקח השלמת הכנסה. “תודה, אמא. נתת לנו סיכוי.”
אבל החיים לא סרט. ערב אחד, יעל התקשרה: “רועי דיבר השבוע. מתגעגע. רוצה להיפגש.” נעמה הידקה יד על בטנה. “נגמר. אנחנו עכשיו משפחה באמת.” ניתקה.
הלכה ליפה, שחתכה ירקות לסלט. “אמא,” אמרה לראשונה בלי מחנק, “את זוכרת את המכתב ההוא? עכשיו נגן עלינו, על המשפחה, מכל מה שהיה.”
יפה חיבקה אותה, הזהירה את הבטן הרכה. “ביחד, ילדה.”
הלידה לא הייתה קלה בסתיו, בשלג הראשון. נעמה צרחה, יפה החזיקה בידה: “הכול טוב, מאמי!” תינוק נולד, עיניים של רועי, בריא. בבית החולים חגיגה, שלמה עם זר, רועי בדמעות.
בבית שמחה. שולחן מלא מנות, צחוק ממלא חללים. יפה הניפה את הנכד: “נכד אמיתי. סולחת לך, נעמה.”
“גם אני, אמא,” חייכה נעמה.
המשפחה התייצבה. עדיין יש ויכוחים קטנים, על גידול, על אוכל. אבל מדברים, לא צורחים. נעמה חזרה למשרד, יפה חזרה לערוגות ביחד יוצאות לטייל. רועי מנהל פותר, מפשר.
שנה אחר כך, יעל כתבה: “מזל טוב על הילד. שמחה בשבילכם.” נעמה השיבה: “תודה, העבר מאחורינו.”
בערב גשום נוסף, עמדו יחד. “שרדנו,” אמרה נעמה.
“ביחד,” ענתה יפה בשקט.
הבית הישן, על קירותיו הסדוקים, התמלא שוב בחום אמיתי.
וכך למדתי: הבית לא נבנה מחוקים, אלא מלבבות שמסכימים ללמוד לסלוח ולהתחיל מחדש, גם כשכואב. כל דור סוחב פצעים משלו, אבל רק אהבה, גם אם לא מושלמת, מרפאת.
