הייתי פשוטה עם המזלכל החיים שלי הייתי טיפוס שמכוונת גבוה. עד גיל 25 כבר הצלחתי לקנות לבד דירה משלי בתל אביב. לא קיבלתי שקל מאמא ואבא, אפילו דודה מרחובות לא עזרה. הכל עשיתי בעצמי, בידיים שלי.
ואז פגשתי את איתן, הגבר שעשה לי פרפרים בבטן. הייתי מספיק משוגעת כדי לספר לו שיש לי דירה משלי (כן, הוא שאל אם אני גרה עם ההורים). אבל כבר בהתחלה אמרתי לו חביבי, אני לא עוברת לדירה שלך, ואתה לא עובר לשלי. נבקש לשכור יחד דירה, ואני אשכיר את שלי כדי להתחיל לחסוך לרכב (חלום ישראלי, הרי).
הוא הסכים, אמר שיחסוך מהר ותיכף נעבור יחד. יפה. אבל אחרי חצי שנה, איתן מגיע אליי הביתה עם מזוודה. מודיע שאין לו עבודה, הכסף אזל וצריך מקום לישון. כאילו שאין לו הורים ברעננה.
אף אחד לא שכנע אותי שזה רעיון טוב. אפילו לא לרגע. לי זה הריח כמו ניסיון להתנחל אצלי על חשבוניואני? חתכתי. אמרתי תודה, שלום ולהתראות.
