את נגה מציאה אמיתית! שוב? תשמעי, נגה, בשביל מי היא בכלל ילדה? בשביל עצמה או בשבילנו? אני מגיע מהעבודה, רוצה לאכול ארוחת ערב, להירגע, לבלות איתך, ובמקום זאת נאלץ לשבת עם הילד של מישהו!
הוא לא ממש זר, נגה מתכרת ונושפת. אם נודה, זה גם לא לטעמי. אבל אורלי ביקשה שאחתנו תחתוך ציפורניים, והלכת למכון עם הילד אסורה.
איתמר חורש את הז׳קט שלו, זורק אותו על הכסא. צריך להאכיל את האחיין, והלבוש הביתי נוח יותר. סיכון לטפטף מרק פירות בטח של 100%.
אני מבינה הכל, אבל בלי מניקור לא הולך? את היחידה שלה? למה המשפחה שלנו מתהפכת לגן ילדים?
אמא עדיין בחיים, אבל היא לא יכולה לבשל כל יום. נגה, כשאתה מושיט לי את הפסטה, אני מרגישה שאת לא יכולה, מתערב איתי איתמר. את יכולה עבור כולם, חוץ ממך ומה אני.
איתמר מצמצם מצח, נאנח, נרפה קמעה. פניו מתרככות: האישה שלו לא אויב, פשוט בלתי ניתנת להחלפה.
נגה, עד שתחתכי אותה מהצוואר, היא תמיד תתלה, הוא אומר, והאחריות עליך, כי מי שמוביל, הוא זה שנוסע.
נגה מתנהגת כאילו היא שקועה במטבח, אבל בפנים היא יודעת שהבעל צודק. היא לא רוצה להיות אמא שנייה לאחיין ולא רוצה להתרסק עם המשפחה.
הכל מתחיל בשגרה בלתי מזיקה.
נגה, אני חולה, ושָׁה בחיקי. צריך ללכת לבית מרקחת ולא אפשרות להשאיר את הילד לבד. נוכל לעבור את זה רק יחד, מבקשת אני.
אז נגה קופצת לתוף בלי היסוס, לא חושבת על המשלוח. אחות מחולה, אולי במצב חמור, צריך להציל.
לאחר מכן ההצלה הופכת להרגל.
צריך לאסוף טלפון מתיקון? אורלי מתקשרת. נגמרו מצרכים? נגה באה לשם. הגיע חבילה לנקודת האיסוף? נגה מתרוצצת כמו שליח אישי.
נגה מצליחה לבצע את כל האלו משום שהיא עובדת מרחוק עם שעות גמישות, ולכן יכולה להתנתק. אבל זה לא אומר שזה נוח. משך הנסיעה לבית אורלי חצי שעה, והחזור עם תור, המתנה וקטעים של היום גוזלים לפחות שעה.
עכשיו נגה עובדת בעיקר בערבים ולפעמים בלילה, כשהדירה שקטה. בעלה, כמובן, לא מרוצה, והיא גם לא. היא מנסה לשאול את האחות.
אורלי, איך זה עם פיני? הוא בכלל לא מסייע? שואלת נגה בחשד, מעבירה חבילה משופינגמרקט.
פיני משיב: הוא עובד, מגיע עייף. אם יישב עם הילד בזמן שאני במקלחת, כל השאר עליי.
אורלי מגנה את בעלה, ולא חושבת על של אחרים, ולא על נגה. נגה מזלזלת ושותקת למספר שניות.
ואמא שלו? היא גרה קרוב, אומרת אורלי.
אל תזכיר! אני לא רוצה שום קשר עם האישה הזאת. כשמגיעה, ראש שלי מתפוצץ עד הערב. היא לא אישה, היא מקבץ עצות לא מבוקשות. עדיף למות מרעב מאשר לבקש ממנה משהו.
אין עוד מישהו? לאוקסנה יש ילד דומה לשלך. אפשר לשתף אחת משגיחה, השנייה רצה. או קריסטינה, שלא עובדת בכלל.
אורלי מכירה: זה לא נוח לי להכביד על אחרים. הם לא חייבים.
להכביד על שלנו זה נוח, נגה נושפת.
לאחר מכן היא מחליטה לסרב לאחות. כבר אז, בלי רמזים מבעלה, נגה מרגישה שזה לא נכון.
המקרה נוצר מיד: למחרת אורלי מתקשרת ואומרת שהיא נרשמה למכון.
נגה, תבואי לבקר אותנו, תשבצי עם הילד לשעה.
קולה של האחות נעשה פקודי. היא כבר לא מבקשת, היא דורשת. זה מזיע את נגה: למה לשנות תוכניות בשביל שמן הציפורניים של אורלי?
לא, אורלי, היום אני לא יכולה. סליחה.
מה זאת אומרת לא יכולה?
אני לא יכולה לפתור את כל הבעיות שלך. יש לי חיים משלי.
מבין, אבל מה לעשות? אין לי מישהו אחר. כבר נרשמתי, לא יכולתי לדחות. היא חורגת, לא תסלח לי.
את לא יועצת איתי לפני שהרשמת. אני לא ילדה קטנה ולא אמא שמתחבאת. תדאגי לעצמך.
היא משיבה במרירות: קל לך להגיד, אין לך ילדים. אינך מבינה כמה זה קשה.
אורלי יודעת שהאחיין הופך לילד שלה, אבל נגה שותקת. היא לא מתעמתת, והסירוב שלה הוא כבר מעשה גבורה בעיניה.
אורלי לא מתרפה וקוראת לאמא.
נגה, איך את יכולה? אומרת האמא. אחותך עם הילד ואת מתרחקת! היא לבד! מי יעזור לה אם לא אנחנו?
אמא, כשביקשה ממני תרופה הלכתי, כי זה חשוב. עכשיו היא מתקשרת כל היום על דברים זעירים. היום אפילו נרשמה למכון! זה באמת דחוף?
היא רוצה להיות יפה כמו כל אישה. תביני את זה.
נגה מרימה גבות. אף אחד לא מבין את המצב שלה.
אם את חכמה, תעזרי לה. אומרת האמא במבט.
אני? אני בקושי מתניידת! את צעירה, לך יותר קל.
היא שומעת מילים כמו צעירה, חסרת ילדים, עדיין יושבת בבית כל הזמן. באותו יום היא מחליטה לא לעזור.
בתגובה האמא ואורלי משאירות אותה בשקט שבוע שלם, מתנהגות כאילו היא לא קיימת. אחרים אולי היו מגיבים בנועם, אבל לא נגה. היא לא מוצאת מקום לעצמה וחושבת איך לגשר עם המשפחה.
אחרי שבוע אורלי מתקשרת שוב ומבקשת לשבת עם הילד בזמן שהיא עושה מניקור. נגה מסכימה למרות שהיא שונאת את עצמה על כך. היא בוחרת בין נידוי מהמשפחה לבין סבלנות.
נגה, את קפדנית ופתאומית, אומר בעלה אחרי שהקשיב. תהיי זהירה, אחרת היא לא תעזוב.
נגה נאנחת ומנהנה. בשעות הלילה המאוחרות היא שוקלת איך לסרב בלי להוציא טענות.
בבוקר הטלפון מצלצל כרגיל.
נגה, כבר לא יכולתי. הילד חם, צועק מאז הבוקר, ואני רצה כמו סורק במעגל! לא מצליחים לשבת, אפילו לשירותים. בואי, אולי ארבעתנו נכסה.
לא, יש לי עבודה. עכשיו יש לנו בקרה מחמירה: תכניות עוקבות אחרי הפעילות, אפילו הפסקות ארוחת צהריים אסורות. כמו במשרד.
שתיקה בקו. נראה שהאחות חיפתה נקודת חולשה.
בבקשה! פעם אחת, אחרונה! בקשי מישהו להחליף או קבלי יום חופשי.
לנגה לא נותר בחירה. היא מציגה את עצמה כמקבלת ונותנת.
בסדר, אחשוב על משהו.
נגה מורידה את השיחה וכותבת לבני זוגה פיני, מבקשת את מספר חמותה. פיני לא מסרב, והחמות מסכימה לבוא אל בית אורלי.
נגה יודעת מתי החמות מגיעה, כי היא משאירה הודעות.
את קילפת?! כותבת אורלי. למה הפניתי אותה אליי?
הייתה לי צורך בעזרה, קראתי לה, זה מה שקרה. אני לא יכולה להגיע, את יודעת זאת.
אורלי קוראת, אבל לא משיבה. נגה מרגישה ניצחון קטן, קטן אך שלה. אורלי תמשיך להתלונן, האמא כנראה תתלונן שוב, אבל עכשיו האחות תצטרך להתמודד לבד או ללמוד לבקש עזרה ממי שבאמת רוצה לעזור.
