אחותו של בעלי הגיעה לבית שכמו תמיד היה מוכן, אבל הפעם חיכה לה שולחן ריק
שוב הם מגיעים בשבת? הרי סיכמנו שסוף השבוע הזה מוקדש רק לנו, שנטייל קצת מחוץ לעיר, אני כל כך עייף מכל הדוחות והמרדף השבועי!
קולה של נעמה הדהד בחלל המטבח הקטן, על רקע קולות המים מהברז. היא ניגבה כלים והביטה לעבר בעלה, אילן, שישב לשולחן עם כוס תה שכבר מזמן התקררה, עיניו מושפלות אל המפה.
נעמי, מה רצית שאגיד? נאנח אילן, מנסה לרכך את שפתיו. יוספה התקשרה, אמרה שהיא, דותן ותפארת ממש מתגעגעים. בקושי ראינו אותם בחודשים האחרונים, ותפארת במיוחד רוצה לראות את הדוד שלה. לא יכלתי לדחות אותם, בסוף זו המשפחה שלי. והם כבר קבעו.
בקושי ראינו אותם?! נעמה סגרה את המים, הידית חרקה. היא ניגבה את ידיה והתייצבה מול אילן, ידיים שלובות. איזו הפסקה? לפני שבועיים הם ישבו אצלנו פה לארוחת שבת, ולפני זה כל פסח התארחו אצלנו. וכל פעם זה אותו סיפור: באים בידיים ריקות, מתיישבים, זוללים את כל מה שהכנתי שעות, משאירים הר של כלים ונעלמים.
אילן עיווה את פניו. השיחות האלו תמיד עייפו אותו. אצלם, במשפחה, היה ברזל חוק ישן: אורחים בפרט משפחה מקבלים תמיד, לא משנה מה.
את רצינית סופרת לאנשים בפה? מלמל, מניף את הכוס הלאה. זאת אחותי, אחרי הכל. קשה להם כלכלית עכשיו; לדותן הפחיתו בשכר, יוספה סיפרה לי. ניפגש, נפטפט אני אקפוץ למכולת, אביא כל מה שצריך, אפילו אשטוף כלים אחרי, מבטיח.
נעמה חייכה במרירות. היא כבר שמעה את ההבטחה הזו לא פעם. אילן באמת יכול היה ללכת למכולת לחם, מים מינרליים ונקניק פס בגרוש, הרי מזה לדידו בנוי “שולחן עם כיבוד”. את כל השאר הבישולים, ההוצאות, הכל נפל עליה. ועל הכלים, בטח, הוא היה נרדם מול הטלוויזיה והיא נשארת לבד עם ערימת המחבתות.
שש שנים נשואים, הדירה שלה מרמת גן ירושה מסבתא, לפני הנישואים עוד. אילן הכניס משכורת נאה, אבל רוב הכסף הלך מהבנק להלוואה על האוטו ולעזרה להורים שלו, פנסיונרים. נעמה, רוקחת אחראית ברשת גדולה, עם משכורת יפה שאיתה כיסתה הכל: קניות, חשבונות, חופשות.
נעמה תמיד הייתה נדיבה, שמחה לארח. בתחילת הנישואים ניהלה שולחנות לשבתות, אפתה חלות, צלויה נתחים. אבל בשנים האחרונות ראתה שאצל משפחתו של אילן נהפך כל ביקור בדרך קבע: יוספה, רועשת, מלאת ביטחון, הפכה את ביתו של אילן למסעדה בחינם.
שישי, ונעמה שוב רצה בין המדפים בסופר, גוררת עגלה עמוסה ובידה רשימה. לקציצות חייבים בשר טרי; יוספה הרי שונאת עוף, “מאכל של עניים”. דגים לשבת, שלושה סוגי גבינות, ירקות (שמחירם השתגע), ועוגה לתפארת.
בקופה, כשהעבירה את כרטיס האשראי, נאנחה בשקט על הסכום: כמעט 800 ש”ח. החליפה-מושקעת שרצתה לחורף, נדחה שוב.
היא גררה את השקיות במדרגות בלי מעלית (אילן במוסך, רכבו שוב במוסך), נכנסה, שמטה אותם והחלה לפרוק. ולפתע שמעה קול, כנראה אילן חזר מוקדם מדבר בטלפון מהחדר.
קח עכשיו דילים, עוד שנייה יגמר! נשמע קולה של יוספה. רצינו מזמן לאולטרה הכל כלול באילת, רצועה ראשונה. דותן קיבל מקדמה, סגרנו בבת אחת! שילמנו כבד כמעט 10,000 ש”ח אבל חיים פעם אחת!
כל הכבוד, ענה אילן בהתפעלות. אבל אמרת שקיצצו לדותן במשכורת.
בקע צחוק שבע, מתגלגל מהטלפון.
נו, באמת איקי! צמצמנו כבר חודשיים כמעט לא קונים כלום, רק הסופר, אין מסעדות, אין פינוקים. דותן מקבל פסטה ונקניקיות. למזלנו, שולחנכם תמיד מתפוצץ, יש דגים, בשרים, סלטים. אצלכם אנחנו אוכלים לשבת-ראשון עד שאפשר לאכול רק יוגורט באמצע השבוע. ממש משתלם, חוסך מלא! תגיד לנעמה שתביא דג אדום, תפארת משתגעת על זה. טוב, נתראה מחר, תכינו אנחנו באים רעבים!
התנתק השיחה. אילן חייך חיוך מטופש, הטלפון נטרק.
נעמה עמדה בפרוזדור, ידיה קופאות מהשקיות, אבל הכאב הפנימי פי אלף יותר צורב. בגל של בושה וזעם, רק עצרת את עצמה מלהיכנס לשיחה.
היא הניחה את השקיות בשקט, הדליקה אור, השקיפה על מטבחה מטבח שאהבה, כל כך שלה ומבטה נפל על השקית. הכסף שהרוויחה בעבודה קשה, ושוב הושקע במה שברור קליל: אחרים חוסכים לכבוד חופשה באילת על חשבונה, והיא בעצמה חוסכת על עצמה.
היא לא מחתה, לא התפרצה. בשקט, בפוקוס, מיינה את הקניות: הבשרים היקרים קפצו ישר למקפיא פנימה, הגבינות, הדגים, הנקניק והדברים הטובים עברו לקופסה אטומה, מוחבאים על מדף תחתון מתחת לסירי קוסקוס. את העוגה פרסה לשתיים חצי לקופסה, חצי על צלחת עם מכסה.
שום דבר לא נשאר על השיש. מטבח כמו מוזיאון ריק ונקי.
הערב המשיך שגרתי. נעמה הוציאה בקושי אורז פשוט, חיממה קציצות מאתמול, אילן אכל ומיד המשיך לטלוויזיה, הביקור של המחר כנראה שקוף מאליו.
שבת הגיעה בשקט. נעמה קמה מאוחר, התמתחה בנחת והלכה להתקלח. אילן עוד ישן. לא אותה המולת בישולים, לא אותה ריצה. היא הכינה לעצמה קפה שחור חזק, פרסה גבינה מתוך הקופסה, ישבה על הכורסה מול החלון ופתחה ספר.
עד הצהריים אילן לבסוף קם. מחפש מטעמים, מריח, שואל במבוכה:
נעמי, למה את לא מבשלת? יוספה והחבר’ה באים עוד שעה. התנור התקלקל?
לא ענתה נעמה ברוגע, עיניה לא זזו מהספר היום אני פשוט נחה. שבת היא גם היום שלי.
אילן קפא. זה לא נקלט אצלו.
אבל… ומה נאכיל את האורחים?
לא יודע, אילן. תכין להם אורז, נשארו קציצות. חסר יש מכולת מעבר לכביש, ואת הארנק שלך הנחתי על המדף.
הוא צחקק, בטוח שהיא מתבדחת.
נו, תפסיקי לכעוס, אני אשטוף כלים! איפה כל השקיות מהסופר של אתמול? ראיתי כמה כבד היה.
קניתי אוכל לשבוע. הוא לא מיועד למי שחוסך עליי כדי לטוס לאילת ראשון על הים, היא סוף סוף סגרה את הספר וביטאה מבט יציב במילים חותכות. את כל השיחה שלך עם יוספה שמעתי, מילה במילה. אתה יודע מה? המטבח החינמי שלנו סגור.
פניו של אילן האדימו, המילים נחסמו בגרון. בדיוק אז הדלת התפוצצה בצלצול הם הגיעו, כמתוכנן, רגע לפני האוכל.
אילן רץ לחלון, נפתחו קולות: יוספה הגיעה, ריח של בושם זול, צעקות כולם התפשטו בפרוזדור.
סוף סוף! סיוט פקקים! נשמעה יוספה. אילן, איפה הנעלי בית? תפארת, תזהרי על הקיר!
היא, בצעיף ורוד ובבגדים ספורטיביים, משכה אחריה את דותן הגדול ותפארת, הטלפון דבוק לה לידיים.
יוספה סקרה את המטבח. נכנסו פנימה, מבט מופתע על שולחן ריק ונקי.
נעמי, מה זה? למה לא ריח של אוכל? עוד לא ישבתם? אנחנו רעבים מאד!
נעמה הניחה את הספר, קמה לאיטה ואמרה:
שלום, יוספה. שלום, דותן. לא לא ישבנו. אין מה להגיש.
יוספה פערה עיניים, שלחה מבט לאחיה.
מה זאת אומרת? אילן אמר שאתם מחכים! מה, לא הכנתם? הילדה שלי לא אכלה, שמרנו מקום לדגים שלך!
נעמה חייכה בנימוס:
אם דואגת לתפארת, היית צריכה להאכיל אותה בבית. או לעצור בדרך לקפיצה לקפה.
דותן נשם עמוק, הושיב את עצמו בחוזקה.
זה איזה קטע? באנו מהצפון כדי לראות שולחן ריק? נעמי, חאלס בדיחות איפה הסלטים? גוועתי!
“להגווע” צרם באוזניה של נעמה. היא הניחה ידה על השולחן, מבט נוקב ביוספה.
אין סלטים, אין קציצות, אין דגים אדומים. אתמול במקרה שמעתי שיחה מאלפת מסתבר שביתנו פה הוא פטנט מעולה לחיסכון לפני חופשות יוקרתיות.
יוספה נחנקה באוויר, פניה התלהטו. שלחה מבט רושף לאחיה.
אילן! איתך דברתי בטלפון על רמקול?! צרחה.
אילן משך כתפיים.
יוספה, לא ידעתי שהיא תשמע…
ברור! קפצה עליה, עוברת למתקפה. אז מה? אז טסנו, אז חסכנו! מה כל כך נורא? אתם המשפחה! זה מובן מאליו, אתם חייבים לפרגן, למי יש אם לא לכם? אין לכם ילדים בכלל, הכסף מיותר אצלכם, ואצלנו מוציאים כל הזמן. טיפה בשר נו באמת! קמצנים!
נעמה התיישרה, עיניה קפאיות.
ראשית, אף אחד לא חייב לאף אחד כלום בבית שלי. לא קנית שום דירה פה. שנית, הארנק שלי לא קרן לאומית לטיסות חינם. בביקורים אצלכם השארתי פה כמעט 5,000 ש”ח בחודשים האחרונים שלי, תוצר עבודתי. אני מוציאה עליי, לא על מי שמגחך מאחורי הגב איך “סידר” אותי.
את סופרת לילדה שלי בצלחת?! בכתה יוספה, מחפשת רחמים. דותן, תשמע איך היא משפילה אותנו!
דותן התייצב באיומים:
תקשיבי, בעלת הבית, אל תעברי גבול. באנו לבן שלי, לא אליך.
דותן, מספיק! התערב אילן לראשונה, ניצב לפני אשתו. זה הבית של נעמה, אל תדבר אליה ככה.
הבית שלה? יוספה שחקה. אז מה אתה, אורח? גבר או לא? תגיד לה שתבשל כבר!
אילן הביט באחותו ולראשונה קלט את האמת: שנים קיבל קמצוץ של יחס, לא טיפת אכפתיות או תודה. פתאום מתמלא בבושה, איך נתן לזה להתקיים, שנה אחרי שנה.
אשתי לא חייבת לכם כלום, יוספה, אמר בנחישות. נעמה הסבה מבטה, מופתעת. והיא לא תשרת אתכם יותר. צדקה נעמה אתם באים רק לאכול, אף פעם לא שאלתם לשלומנו, לא הצעתם עזרה, אפילו עוגה לא הבאתם.
באמת! יוספה צווחה. אמא תשמע מזה, תדע איזה חתן התחתן עם גברת חשבונאית כזו צרת עין!
תספרי למי שתרצי, ענתה נעמה בקור רוח. הדלת שם. ובדרך תקנו לתפארת נקניקיות בסופר, חסכון משמעותי.
יוספה נשפה בעצבים, תפסה את תפארת ביד, כמעט מפילה את הטלפון.
דותן, קום! פה שונאים אותנו! עזוב, שיחנקו מהכסף! ירדה במדרגות ורק הדלת נשמעה בהתרסקות.
חזר שקט כבד, מוזר. נעמה נשפה, רטט קל בידיים, אך התחושה נפלאה כמו להוריד נעל לוחצת.
אילן, ראשו מורכן, התקרב בהיסוס, נוגע בכתפה.
נעמי, תסלחי לי. הייתי עיוור. עכשיו אני מבין הם ניצלו אותנו, ניצלו אותך.
הביטה בו, בעיניו כנות. כואב, אך בחר נכון במשפחה שלו.
העיקר שהבנת. אני לא מתנגדת למשפחה אבל יש גבול. אם ירצו לבוא בכיף, עם עוגה, עם התנצלויות, ובמצב רוח. עד אז אין דיון.
אין דיון, הנהן אילן, חייך בהיסוס. את יודעת… אם כבר אין תכניות, נזמין פיצה? או סושי? אני מזמין, כל מה שתרצי וגם כלים לא צריך לשטוף.
נעמה צחקה, באמת, בלב שלם, ראשונה מזה זמן.
פיצה! ותדליק את הסרט שרצינו.
בזמן שאילן הזמין, נעמה שלפה את אותה חצי עוגת שוקולד מהמקרר, מזגה לעצמה קפה טרי והתיישבה לשולחן הנקי. לפניה שבת שלווה ושקטה, רק של שניהם.
