יומן – 17 במאי
היום אני מסתכל לאחור על חמש השנים של הנישואים שלי עם תמר בן צור, ורק עכשיו אני מתחיל להבין עד כמה הדברים היו שבירים. תמר עזבה אותי בשביל גבר אחר. בתחילת המשבר רציתי לראות בעצמי קורבן, אבל עם הזמן הבנתי שגם אני רחוק מלהיות הבעל המושלם. לא היו לנו ילדים. התחתנו מהר, אחרי פחות משנתיים זוגיות. בהתחלה הכל היה נוצץ תכניות, יציאות, הבטחות. לא הרגשתי איך השגרה מתחילה לחלחל ולבלוע אותנו.
הייתי מהגברים שחשבו ש”להיות בעל טוב” מסתכם בלרוץ כל יום לעבודה ולפרנס, לשלם הארנונה בתל אביב, להביא משכורת שקלים הביתה. הייתי יוצא מהבית עוד לפני שהשמש עלתה, חוזר מותש, קצוץ ומריר. לרוב פשוט קרסתי על הספה מול הטלוויזיה, או גולש בטלפון, במקום לדבר באמת איתה, לשאול מה שלומה. אם תמר רצתה לצאת הייתה מקפיצה הצעה למסעדה בטיילת יפו או ברמת החייל תמיד הייתי מתחמק עם “אולי פעם אחרת”, “אני עייף”, “חבל על הכסף”. בלי לשים לב, הפסקתי להיות רך, לשבח אותה, להסתכל עליה כאישה ולא כעוד רהיט בסלון.
היא ניסתה לרמוז, לפעמים להעיר ישירות: “אני מרגישה שותפה לדירה, לא אישה שלך”. ישר הייתי נכנס למגננה, משכנע את עצמי ש”ככה מתנהלים נישואים של כולם בסוף”. זה התדרדר לריבים כבדים, דלתות טרוקות, ימים של שתיקות קפואות. פעם אחר פעם בחרתי לשתוק, במקום לתקן. ראיתי את תמר בוכה, והלב שלי נסגר עוד יותר.
המשבר האמיתי התחיל כשהיא התחילה לעבוד במקום חדש. פתאום דאגה לעצמה, התאפרה, לבשה בגדים שמשמחים אותה, חגגה את החיים. במקום לפרגן נהייתי חשדן, קר ומלא קנאה. היא החלה להישאר שעות בעבודה, לחזור מאוחרת, לחייך אל הטלפון שלה. לילה אחד שאלתי אותה ישירות, “את מחבבת מישהו?” היא ענתה: “אני פשוט אוהבת להרגיש חיה שוב”. המשפט הזה חרוט בי עד היום.
ניסינו “לתקן”. כמה ערבים הלכנו לאכול במסעדות, החלפנו הבטחות, אבל נשארתי אותו אדם מרוחק, קפוא, בטוח שהיא תמיד תחכה. עד שיום אחד תמר אמרה בפשטות: “אני לא יכולה יותר”. ביקשה פסק זמן. הסכמתי, אבל עמוק בפנים ידעתי שכבר איבדתי אותה.
ומאז… זה הלך והחמיר. יום אחד חבר כתב לי בוואטסאפ: “ראיתי את תמר במתחם שרונה עם מישהו”. בלי לשאול, פשוט נסעתי לקפה ההוא. עמדתי מאחורי הזכוכית, ראיתי אותה מחייכת אליו, אוחזת בידו. לא היה לי אומץ להיכנס. כשהיא יצאה, נעמדתי מולה. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: “כן, אני נפגשת עם מישהו אחר”.
באותו לילה שיחררתי הכל. בכיתי, התלוננתי על הכאב, על העלבון. תמר אמרה משהו שצרב בכל הגוף: “עזבתי אותך לפני חודשים, פשוט לא שמת לב”. היא אמרה שהיא עייפה מההמתנה לי שאשתנה, שהיא הייתה בודדה גם כשטכנית היינו ביחד.
שבוע אחרי זה ארזה את הבגדים. צפיתי בה בשקט, חסר מילים. שאלתי, “יש משהו שאוכל לעשות?” היא אמרה בשקט: “מאוחר מדי”. הדלת נסגרה, והבנתי הפסדתי אותה לא רק לגבר אחר, אלא בעיקר לעצמי ולחוסר תשומת הלב שלי.
החודשים שאחרי היו גיהינום. התבשלתי בבושה, קנאה, חרטה, זעם. כל תמונה שלהם יחד בפייסבוק הזכירה לי את הכישלון שלי. אבל קלטתי את חלקי הגאווה, הקור, חוסר ההשקעה. אני לא מסכים עם איך תמר עזבה, אבל גם לא משקר לעצמי. אני גר לבד עכשיו. למדתי לבשל, לסדר, לדבר על רגשות. אני הולך לטיפול. אני כבר לא רוצה להיות האיש שחושב שאהבה זה רק לשלם חשבונות.
