אשתי עזבה אותי בשביל גבר אחר אחרי חמש שנות נישואין, ועם הזמן הבנתי שגם אני לא הייתי הבעל הכי טוב. לא היו לנו ילדים. התחתנו מהר, כמעט אחרי שנתיים של זוגיות. בהתחלה הכול היה יפה תכניות, בילויים, הבטחות. אבל השגרה טרפה אותנו, ואני אפילו לא שמתי לב.
הייתי מהגברים שחושבים שלהיות בעל טוב זה פשוט לעבוד ולהביא כסף הביתה. קמתי מוקדם כל בוקר, תמיד מיהרתי, חזרתי עייף ועצבני. הרבה פעמים העדפתי להישכב על הספה עם הטלפון או מול הטלוויזיה, במקום לשבת ולדבר איתה. כשהציעה שנצא, עניתי לה “פעם אחרת”, “אני עייף”, “זה עולה כסף”. עם הזמן, הפסקתי להיות עדין. הפסקתי להגיד לה מילים טובות. הפסקתי לראות בה אישה, והתחלתי לראות אותה כחלק מהנוף.
היא העירה לי. אמרה לי: “אני מרגישה כמו שותפה בדירה, לא כמו אישה שלך.” אני הגנתי על עצמי, טענתי שזו הגזמה, שכולם חיים ככה אחרי שמתחתנים. לא חסרו מריבות קשות, טריקות דלת, ימים של שתיקה. העדפתי לשתוק במקום לנסות לתקן. היא בכתה, ואני התרחקתי עוד יותר.
הכול התחיל להשתנות כשהתחילה עבודה חדשה. פתאום השקיעה בעצמה, התאפרה, התלבשה יפה. במקום לשמוח, נעשיתי קנאי וקר. היא חזרה יותר מאוחר מהרגיל. חייכה לעצמה כשהביטה בטלפון. ערב אחד שאלתי אותה ישירות: “יש מישהו שמוצא חן בעינייך?” היא ענתה: “חזרתי להרגיש חיה.” המשפט הזה עוד מהדהד לי בראש.
ניסינו “לתקן את הדברים”. יצאנו מדי פעם לארוחת ערב, הבטחנו להשתנות, אבל נשארתי אותו אדם מרוחק וקר, משוכנע שהיא תמיד תהיה שם. עד שיום אחד אמרה לי: “אני לא יכולה יותר.” ביקשה קצת זמן. הסכמתי, אבל עמוק בפנים הרגשתי שכבר איבדתי אותה.
יום אחד חבר שלח לי הודעה שראה אותה עם גבר אחר. לא התקשרתי, פשוט הלכתי לבית הקפה. ראיתי אותה צוחקת איתו, נוגעת ביד שלו. עמדתי מבחוץ, הצצתי דרך החלון כמו אידיוט. כשיצאה, ניגשתי אליה. היא רק אמרה: “כן, אני נפגשת עם אחר.”
בלילה ההוא היה לנו את השיחה הכי קשה בחיי. התלוננתי, בכיתי, אמרתי לה שהיא שוברת אותי. היא ענתה לי משהו שפגע בי יותר מהבגידה: “נפרדתי ממך כבר לפני חודשים, פשוט לא שמת לב.” היא אמרה שהיא עייפה מלחכות שאשתנה, שהיא הרגישה לבד בזוגיות שלנו.
שבוע אחרי זה היא אספה את הבגדים שלה. צפיתי בה אורזת, ולא ידעתי מה לומר. שאלתי אם יש משהו שאני יכול לעשות. היא אמרה: “מאוחר מדי.” היא סגרה את הדלת, ורק אז הבנתי שלא איבדתי אותה בגלל גבר אחר, אלא בגלל הטעויות שלי עצמי.
החודשים שאחר כך היו גיהנום. רגשות אשמה, כעס, קנאה, בושה. כל פעם שראיתי תמונה שלהם יחד, נהיה לי רע. אבל דווקא אז התחלתי לראות בבירור את החולשות שלי: הגאווה, הקור הרגשי, ההתנשאות. היום אני לא מצדיק את מה שהיא עשתה, אבל גם לא משקר לעצמי.
היום אני גר לבד. לומד לבשל, לסדר, לדבר על רגשות. הולך לטיפול. אני לא רוצה לחזור להיות אותו האיש שחושב שאהבה זה רק לשלם חובות בחשבון הבנק.
