אני ואשתי לשעבר הסתדרנו רק בתחילת הקשר שלנו. עברנו את התקופה של שוקולדים וזרי פרחים, הייתי בטוח שאנחנו מאוהבים מעל הראש. אבל כשגילינו שהיא בהריון, וההורים שלנו לחצו עלינו להתחתן, הכל התחיל להתערער בינינו. לא עד כדי כך שביקשנו גט אחרי שנה יחד וילד משותף, אבל מספיק בשביל לריב כמה פעמים בשבוע על שטויות.
מזל שעבדתי המון, ואשתי הייתה בבית עם הילד, אז כמעט ולא נפגשנו במהלך היום. כל עוד לא היינו אחד עם השנייה יותר מדי שעות, ופינקתי את הבן שלי בכל רגע פנוי, המצב לא היה נורא כל כך. כנראה זו הסיבה שלבסוף החלטנו להביא עוד ילד כשהבן הבכור היה בן ארבע.
הילד השני קצת קירב בינינו. פתאום הרגשנו שהמשפחה שלנו מתפקדת, היינו עסוקים כל הזמן בילדים ובטיפול בהם.
אחרי הילד השני הגיע גם השלישי. לקחתי אפילו יותר עבודה על עצמי, והיא הסכימה לזה. אף פעם לא ידענו לחסוך, ורציתי לוודא שלילדים שלנו לא יחסר כלום ושהם לעולם לא ירגישו פחות מאחרים, אז עבדתי כמה שיכולתי. גם ניסיתי לפנק את אשתי כנראה לא מספיק, כי כשגדול היה בן 11, והקטן בן 4, היא הראתה לי את מסמכי הגירושין וסיפרה שיש לה גבר אחר.
האמת שזה לא היה שוק כל כך גדול עבורי. לא ממש הפתיע אותי שהיא מצאה מישהו אחר. בין הגן לבית הספר היה לה מספיק זמן לפגוש מישהו, ואני הייתי כל היום עסוק בעבודה ובמחשבות על המשפחה. למרות זאת, מה שהכי הפתיע אותי זו ההתעקשות שלה להשאיר לי את הילדים.
היא תמיד הייתה אם שנמצאת שם בשבילם, ופתאום נמאס לה והתחילה לאיים. היא אמרה שאם תצטרך לגרור את הילדים לנישואים החדשים שלה, היא תמסור אותם לאימוץ או משהו כזה. לה ולבן הזוג החדש שלה כבר היו תכניות לילד משותף, והיא לא רצתה “האלה” שלה.
