אשתי האהובה
– איך אתה מצליח להחזיק כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד? אחי תמיד נהג לשאול אותי ככה, בכל פעם שבא לבקר.
– אהבה והרבה סבלנות, זה כל הסוד עניתי לו תמיד את אותה התשובה.
– המתכון הזה לא מתאים לי, אני אוהב את כל הנשים. כל אחת היא חידה בעיניי. ולחיות עם ספר שכבר קראת? תעזוב, היה עונה וצוחק.
אחי הצעיר, אבישי, התחתן בגיל שמונה-עשרה. אשתו נעמי הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. בחורה מתוקה שנשבתה באהבה לאבישי לכל החיים. אבל הוא ראה בה מעין שעשוע בלבד.
נעמי התבססה אצלנו בבית המלא קרובי משפחה, ילדה בן יואב. היא חשבה שתפסה את ציפור האושר. הצמידו להם חדר קטנטן.
לנעמי הייתה אוסף חרסינות יפיפה, יקר ללב, תשעה פסלונים נדירים. היא סידרה אותם בגאווה על השידה הישנה. כל המשפחה ידעה כמה חשובות לה הדמויות השבריריות הללו. תמיד הייתה מתבוננת בהן, מלטפת, ונפשה נקשרה בהן.
אז עוד הייתי רווק, מתבונן ומתלבט במועמדות. חיפשתי אחת לחיים. אגלה כבר עכשיו מצאתי. אני ואשתי נשואים כבר יותר מחמישים שנה.
אבישי ונעמי חיו יחד עשר שנים. לא היה לנעמי הרבה להתגאות בשותפות הזו. ניסתה להיות אשת חיל, אהבתה לבעלה וילדה בלתי נלאית. שקטה, שיעית, נוחה לבריות. מה היה חסר לאבישי?
פעם אחת חזר הביתה אחרי כמה כוסות. פתאום מצא פגם בהתנהגותה של נעמי. התחיל להציק, לחטוף בזרועות, ללעוג. נעמי, שזיהתה את הסערה שבדרך, בחרה לצאת מהחדר עם יואב בידה. יצאה לחצר, ופתאום קול נפץ מחריד. נעמי מיד הבינה הפסלים שלה נשברו.
היא רצה לחדר ולא האמינה למראה עיניה: כל האוסף האהוב היה מרוסק לרסיסים על הרצפה. רק פסלון אחד שרד. היא לקחה אותו, חיבקה ונשקה. לא אמרה מילה לאבישי. רק עיניה היו מלאות דמעות.
מאז נסדק הקשר ביניהם. נעמי נשארה בתפקידיה, ממשיכה באחריות, אך ליבה כבר לא התלהב. הכול היה מאולץ, ניכר היה שקשה לה.
אבישי שתה יותר ויותר. נשים מפוקפקות וחברים מפוקפקים נכנסו לחייו. נעמי הבינה הכול, שתקה והסתגרה. הוא כמעט שלא בילה בבית, לא עניין אותו המשפחה. נעמי קלטה שאי אפשר לרדוף אחרי הרוח ועזבה בלי דרמות התגרשו. נעמי נסעה עם יואב חזרה לעיר הולדתה. הפסלון שנותר עמד לבדו על השידה, מזכרת.
אבישי לא התאבל. התחיל לחיות חיי הפקרות. קל להתחיל, קל להיפרד. שלוש פעמים נישא והתגרש. הרבה לשתות, חי בריצה אחרי הנאות. ועדיין היה כלכלן מוכשר, עובד במכון מחקר מוביל, ואפילו פרסם ספר. צפו לו עתיד מזהיר, אבל החמרמורת והחיים המבולגנים חנקו הכול.
עם הזמן, חשבה המשפחה שאבישי נרגע, התייצב. נרשם פרק נישואין נוסף, הפעם עם אישה מסעירה; החתונה הייתה צנועה. לאשתו היה בן בן שבע-עשרה. מהר מאוד ראינו את הסכסוך מתגלגל שניהם עולמות רחוקים. אבישי התעלם מהבעיה, עד שהתפרץ עימות מסוכן ביניהם, וזה סיים את הנישואין בתוך חמש שנים.
לאחר מכן, צצו סביבו נשים רבות ענת, רננה, עדי… כולן קיבלו ממנו אהבה, כולן היו “האחת”. אבל הגורל החליט אחרת בגיל חמישים ושלוש, אובחן במחלה קשה. כבר לא נשארו סביבו נשים, כולן נעלמו, ואני ואחיותיי טיפלנו בו.
– שמעון, שים לב, מתחת למיטה יש מזוודה. תביא לי בקושי יכל לדבר.
פתחתי והופתעתי מלא חפיסות עם פסלוני חרסינה, כל אחת עטופה בעדינות.
– אספתי בשביל נעמי. לא אשכח את המבט שלה כשראתה את האסון. הסתובבתי בכל הארץ, קניתי בכל מקום שמצאתי. בפנים יש תחתית כפולה, שם תמצא כסף כל חסכונותיי. תן לה. אולי תסלח לי. אני כבר לא אזכה לראותה. שמעון, תבטיח לי! הסתובב לקיר.
– מבטיח, אבישי. נחנקתי לדבר.
– יש מכתב עם הכתובת שלה תחת הכרית, תיקח אותו לא הצליח להסתכל עליי. לא היה מסוגל.
נעמי עדיין גרה בעיר מולדתה. יואב היה חולה במחלה מסתורית. הרופאים הרימו ידיים והמליצו לטוס לאירופה. כך גיליתי ממכתבה שהיה אצל אבישי. התברר שלא ניתקה לגמרי קשר, רק כתבה מדי פעם, אבל אף פעם הוא לא ענה.
אחרי ההלוויה נסעתי. פגשתי את נעמי באיזה תחנה קטנה. כשזיהתה אותי, חיבקה אותי:
– שמעון, אתה ואבישי ממש אותו פרצוף!
הגשתי לה את המזוודה וביקשתי סליחה:
– תסלחי לאבישי. זה בשבילך. בפנים יש כסף ועוד משהו בשבילו. תבדקי בבית. היית בשבילו אישה אמיתית. תזכרי.
נפרדנו, ולא חזרנו לדבר.
קיבלתי ממנה מכתב קצר:
“שמעון, תודה רבה לך ולאבישי על הכול. מודה לאלוהים שאבישי היה בחיי. מכרנו את הפסלונים, סוף סוף. מצאנו מישהו שהעריך אותם. לא יכולתי להסתכל עליהם בשקט, כל אחד מהם שכן בידיו. חבל שהלך מוקדם. בכסף מהפסלונים הטסנו לקנדה לאחותי. לא החזיק אותי בארץ כלום. רק קיוויתי שאבישי יקרא לי. לא קרא… אבל אני מאושרת שהוא ראה בי אישה אמיתית. וזה אומר שלא שכח אותי באמת. יואב אוהב פה, ומרגיש טוב יותר. להתראות.”
כתובת לא ציינה.
כל השנים האלו, שבתי וחישבתי. למדתי שבחיים, אהבה אמיתית דורשת סבלנות, סליחה, ענוה. המתנה היקרה ביותר, בסוף, היא הלב שמקשיב ושומר, גם כשהחיים שוברים אותנו לפעמים.







