האישה ארזה מזוודה ונעלמה אל הלא נודע.
די כבר עם משחקי הקדושה שלך, הכול יסתדר בסוף. נשים סולחות, היא תצעק, תירגע ותשכח. העיקר המטרה הושגה. יש לנו בן, השושלת נמשכת.
דניא בלעה שתיקה.
נעם, היא נטתה קדימה, לוחשת, לפני שבוע אמרת לי ש”טיפלת” בהריון של רותם. למה התכוונת?
נעם הניח את המזלג, נשען לאחור במושב.
בדיוק למה שזה נשמע. חמש שנים מבלבלת לי את המוח “אני לא מוכנה”, “הקריירה”, “אחר כך”. מתי כבר יהיה אחר כך? אני בן שלושים ושתיים, דניא. רציתי יורש, משפחה אמיתית, כמו אצל כולם. אז… החלפתי לה את הכדורים.
דניא השתתקה, המומה.
אמרת לה את זה? מתי?
ביום שהיא עזבה, הוא ענה בזעף. התחילה לצעוק, אז פשוט אמרתי לה שתתרגל היא הרי רצתה ילד, אני רק עזרתי.
חשבתי שתרגע, שתבין שאין לה לאן ללכת. אבל לא. השתגעה, תפסה תיק ונעלמה.
***
על שולחן האוכל, לצד ערימת בקבוקים לא שטופים, שכחה המזכרת של נעם מברשת שיער.
דניא התבוננה בה ודבר מה בתוכה בער. למה כל דבר צריך להיות מבולגן?
התינוק בעריסה בחדר הסמוך סוף סוף נרדם, אבל הדממה רק הדגישה את העייפות תוך שעה-שעתיים הכול יתחיל שוב.
היא סידרה את החלוק, הרימה את הקומקום. רק חודש עבר מאז שהחזירו את רותם, גיסתה, מבית החולים. נעם אז חגג, התרוצץ, חילק זרי פרחים ענקיים לאחיות, אבל רותם…
רותם נראתה כאילו מובילים אותה לטבח.
אז דניא עוד ייחסה את זה לעייפות. לידה ראשונה, הורמונים, עניינים… אבל בעצם, צריכה הייתה להבין שמשהו קורה.
דלת הכניסה נטרקה נעם חזר מהעבודה. הוא נכנס, רופף את העניבה בדרך, פנה ישר למקרר.
יש משהו לאכול? שאל בלי להסתכל כלל.
בקדרה יש פתיתים. וגם קציצות חיממתי.
נעם, הוא רק עכשיו נרדם. תנסה לשמור על שקט, בסדר?
נעם משך בכתפיו, לוקח לעצמו צלחת.
גמור אני, דניא. כל היום על הרגליים, הלקוחות האלה… שואבים לי את החיים.
מה עם הצוציק?
הצוציק זה הבן שלך, דניא טרקה את הספל על השולחן חזק מדי. קוראים לו עומר.
והוא בכה שלוש שעות ברצף. כנראה כואב לו הבטן.
תסתדרי, נעם משך בכתף, מתיישב. את אישה, זה בדמך.
אמא הסתדרה איתנו לבד כשאבא היה בשליחויות.
דניא נשכה שפתיים. רצתה לזרוק עליו את הצלחת.
היא כאן זמנית, עד שתסיים לשלם חובות של הסטודיו שלה, אבל בשבועיים האלה הפכה בבת אחת לאומנת, טבחית ומנקה בחינם.
ונעם? מתנהג כאילו לא קרה כלום. כאילו אשתו לא אספה דברים ונעלמה בלי להשאיר סימן.
רותם התקשרה? שאלה, מביטה בו זולל במהירות.
נעם קפא, המזלג בידו.
לא עונה. מנתקת. תראו איזה חוצפה. להשאיר את הילד… רק כי קצת האצתי בה.
החלפתי לה את הכדורים כדי שתיכנס להריון סוף סוף.
אתה שפל, נעם, לחשה דניא.
מה? עיניו התרחבו. אני עשיתי את שלי בשביל המשפחה! עובד, מביא כסף!
והיא? עזבה את הילד! מי מאיתנו אשם?
נטלת ממנה את הבחירה, דניא קמה. רימית אישה שאמרת שאתה אוהב.
איך רצית שתגיב? “תודה, יקירי, שהרסת לי את החיים”?
די נו, הוא נופף בידו. היא תירגע. לאן תלך? הילד פה, הדברים פה.
נגמר לה הכסף, תחזור על ארבע. בינתיים את עוזרת לי, נכון?
לי אין זמן אליו. סוף חודש.
דניא שתקה. יצאה מהמטבח לחדר הילדים.
עומר ישן, ידיו הקטנות קפוצות לאגרופים. דניא הביטה בו ורגשה מחנק.
מול עיניה תינוק חסר ישע שלא אשם בכלום. ומצד שני רותם, שנלכדה בפינה.
רחמים על שניהם…
הוציאה את הנייד, פתחה את הוואטסאפ. רותם הייתה “מקוון לפני 3 דקות”. דניא ניסתה לנסח הודעה, מחקה, ושוב כתבה.
“רותם, זאת דניא. אני לא מבקשת שתחזרי אליו. רק רוצה שתדעי שחשוב לי לדעת שאת בסדר.
וגם… קשה לי לבד. אולי נוכל לדבר רגע? בשקט.”
התשובה הגיעה אחרי עשר דקות.
“אני במלון. בעוד שלושה ימים יש לי נסיעת עבודה לחיפה לשלושה שבועות.
זה היה מתוכנן עוד לפני ש… בכל מקרה, מזמן.
כשאחזור אני מגישה בקשה לגירושין. עומר לא יהיה נטוש, דניא.
אבל לא מסוגלת להיות שם עכשיו. לא מסתכלת עליו, רק רואה את נעם!”
דניא נאנחה.
“אני מבינה. באמת. נעם סיפר לי הכול.”
“והוא? גאה בעצמו?”
“בדיוק ככה. בטוח שתחזרי.”
“שיחשוב מה שהוא רוצה. דניא, אם קשה לך מדי תגידי. אני אמצע מטפלת, אעביר כסף.
אבל אליו לא אחזור. אף פעם.”
דניא הניחה את הסלולרי, נאנחה ארוכות. הייתה חייבת לצאת לעבוד, לשלם חובות, לבנות עתיד.
אבל להשאיר את עומר עם נעם, שלא מבדיל בין טיטול למוצץ זה לא יכלה.
***
שלושת הימים הבאים נמשכו כמו נצח.
נעם חזר מאוחר, אכל ונפל למיטה.
כל עזרה עם התינוק נענתה ב: “אני עייף” או “את יודעת יותר טוב להרגיע אותו”.
לילה אחד עומר בכה בלי סוף, ודניא נשברה.
היא פתחה בכוח את דלת חדרו של נעם והדליקה אור.
קום, לחשה בקור.
נעם התכרבל בשמיכה, מכסה ראשו בכרית.
דניא, תעזבי אותי. אני קם בעוד שש.
לא מעניין אותי. עכשיו תטפל בבנך. הוא רוצה לאכול, ואני לא יכולה כבר, הידיים רועדות מעייפות.
השתגעת? נעם התרומם, שיערו פרוע, עיניו טרוטות. בגלל זה את גרה פה! אני נותן לך קורת גג, משלם חשמל ומים!
אה, ככה? התפוצצה דניא. אני בעצם שכולה עבודה.
תקראי לזה איך שאת רוצה, מלמל. כשרותם תחזור, תוכלי לנוח. עכשיו תעבדי.
דניא לא הגיבה. יצאה וסגרה דלת.
אותה לילה לא עצמה עין. במטבח, תוך כדי הנענוע העריסה ברגל, חשבה איך לשים סוף לחוצפה של אחיה.
בבוקר, אחרי שנעם יצא, שלחה שוב הודעה לרותם:
“אנחנו חייבות להיפגש. היום. כשהוא לא בבית. בבקשה.”
רותם הסכימה.
הן נפגשו בגינה קטנה ברחוב הצדדי.
רותם הייתה שבר כלי חיוורת, עיניים טרוטות, רזה מכל רגש.
היא הסתכלה ארוכות על העגלה, ידה רעדה.
הוא גדל, לחשה לבסוף. השתנה כל כך בשבועיים האלה…
רותם, הוא לא מזהה אותך עדיין, ניסתה דניא ברוך.
אני יודעת, כיסתה רותם את פניה. דניא, אני לא מפלצת. אולי אפילו יש בי אהבה אליו, עמוק בלב. מרגישה שזה ילד שלי.
אבל רק המחשבה שצריך לחלוק מיטה עם נעם אחרי מה שעשה… הדמעות נחנקות בה.
ואם לא עם נעם? שאלה דניא.
רותם הרימה ראשה לא הבינה.
הוא בטוח שאין לך ברירה. שהוא ובנך חד הם.
אבל האמת הוא לא אבא, הוא מנהל “פרויקט משפחה מושלמת”.
הוא לא קם אליו בלילה, לא יודע איך למהול תמ”ל. רצה רק “יורש” לא גידול ילד.
ומה את מציעה לי?
תצאי לנסיעה שלך, אמרה דניא בביטחון. תתאפסי.
אני נשארת עוד שלושה שבועות. בזמן הזה אכין את הקרקע.
איזו קרקע?
גירושין וחלוקת אחריות. אל תחזרי אליו. תשכרי דירה. אעבור אלייך ואעזור עם עומר כשאת בעבודה.
אני מסדרת את ענייני, מצאתי עבודות מהבית. נסתדר שנינו, בלעדיו.
רותם לא האמינה.
תלכי נגד אחיך?
הוא אחי, אבל התנהג בצורה נבזית. לא אהיה שותפה למעשים כאלה.
הוא חושב שאני נואשת, שאין לי לאן ללכת. טעות.
רותם שתקה, מתבוננת בשמש משחקת על העגלה.
ומה איתו? הוא לא יוותר על הילד ככה. יהיה בלגן.
ברור שיהיה. אבל יש לנו יתרון הוא עצמו הודה שזייף לה את הכדורים. זה יצא בבית משפט, אני אעיד על כל מילה.
ואספר גם על ה”אחריות” שלו מאז הלידה.
הוא לא צריך ילד, רותם הוא צריך שליטה.
כשיבין שעומר דורש עבודה אמיתית, יוותר במהירות.
יותר נוח יהיה לו לשחק את “אב הגיבור הנטוש” מול החבר’ה, מאשר להתמודד עם התינוק.
לראשונה מזה זמן מה רותם חייכה בעדינות.
התבגרת, דניא.
לא הייתה לי ברירה, נשפה. אז סיכמנו?
סיכמנו. תודה.
שלושת השבועות עברו במהירות.
נעם הלך ונעשה קצר רוח, הבחין שדניא לא רצה לקבל את פניו עם אוכל חם.
מתי רותם חוזרת? שאל ערב אחד, זורק את התיק לספה.
מחר, ענתה, מחבקת את עומר.
סוף סוף. נלך לאיזה מסעדה, נמאס מהאוכל שלך.
אולי אקנה לה מתנה, שלא תקטר. טבעת, עגילים נשים אוהבות כאלה דברים.
דניא הביטה בו, רתיעה מהולה בבוז.
אתה באמת מאמין שזה מה שיחזיר אותה?
תפסיקי להעמיד פנים שאת צדיקה, נעם ניסה לטפוח על כתפה, היא התחמקה. הכול יסתדר. נשים שוכחות מהר, יירגעו, הכל יסתדר.
העיקר יש בן, השושלת מתחזקת.
דניא שתקה.
***
למחרת בבוקר, בזמן שנעם היה בעבודה, חזרה רותם. היא לא עלתה לדירה, חיכתה באוטו. דניא ארזה מראש את כל הדברים בגדי תינוק, מזוודות, כל מה שצריך.
בכמה סבבים ירדו כל החפצים, עומר ישן במושב בטיחות.
בסוף דניא חזרה, הניחה את המפתחות על שולחן המטבח, בדיוק איפה ששכבה פעם מברשתו של נעם. לידה השאירה פתק.
“נעם, עזבנו. אל תחפש את רותם, תדבר איתה דרך עורך דין. עומר איתה. וגם אני.
רצית משפחה, אבל שכחת אמון לא קונים במניפולציה.
הפסטה במקרר. תסתדר לבד.”
עלו על הרכב ונסעו.
רותם שכרה דירה קטנה, חמימה, בקצה השני של תל אביב. הימים הראשונים היו קשים עומר לא נרדם, רותם בכתה כל הזמן, ודניא התמודדה עם שיטפון של שיחות ועשרות הודעות זועמות מנעם.
הוא צרח, איים “אקח מכם את הילד!”, “תשארו בלי שקל!”.
דניא שמרה על קור רוחה.
הן שרדו.
נעם, אחרי כמה ימים של זעם, נעלם מהרדאר.
הגירושין נעשו בבית המשפט, נעם כבר לא העלה אפילו דרישה למשמורת.
דניא צדקה אחיה העדיף לשלם דמי מזונות ולסיים עניין.
אפילו על הסדרי ראייה עם הבן ויתר לבסוף.
