אני נשואה כבר עשור. אני והבעל שלי גרים יחד בדירה שהמשכנתה שלה עדיין יושבת לנו על הראש. כל חודש אנחנו משלמים שקלים, אבל לילדים אנחנו אפילו לא מעזים לחשוב קודם שיהיו לנו רגליים יציבות, שלא ניפול באמצע הדרך. יש לי אח בשם דניאל, גם הוא נשוי. הם גרים בדירת חדר, כמו קופסת שימורים עם חלון. דניאל עובד בשני מקומות, ובנוסף יש לו ג’וב צדדי עולה לו כל החיים על המכסה. אשתו, אסתר, בכלל לא עובדת. היא רק מייצרת ילדים בקצב של מפעל בשדרות. כבר יש להם שלושה, והיא בחודש השלישי עם הרביעי, את החמישי היא כבר מתכננת בקלנדאר.
בנוסף לערימת הילדים הם קיבלו גם ערימת הלוואות מיקרוגל, טלוויזיה, וטוסטר עם מתקן לכריכים. אני והבעל עוזרים להם קצת לפעמים בכסף, לפעמים בארגז עגבניות. אסתר, אשתו של דניאל, לפעמים עושה את עצמה גדולה ומבקשת דברים כאילו אנחנו בנק לאומי.
אז אנחנו מורידים אותה לקרקע, ומחזירים תשובה לא תמיד באה לה טוב, לא לו ולא לה. אחרי שבוע-שבועיים הם חוזרים עם בקשה חדשה, הפעם אפילו יותר מופרעת. “מכיוון שאתם בלי ילדים, ואנחנו עוד רגע עם ארבעה תמסרו לנו את הדירה שלכם,” היא משחררת לי משפט באוויר כאילו זה מובן מאליו.
לאן נלך? “לדירת חדר שלכם?” אני שואלת, לא מאמינה למה שאני שומעת. תוציאו את השוכרים שלכם, אתם תעברו לדירה שלכם, אנחנו נגור כאן היא מסדרת את זה כאילו בסופר פארם. “רוצה לומר אנחנו נשלם משכנתה וגם שכירות בשבילכם?” “ברור,” היא עונה, עם חיוך של מנצחת. “מתי אתם מפנים?”
“את צריכה להיות בבית חולים פסיכיאטרי, לא בדירה שלי,” אני פולטת. “צאי מהדירה שלי.” “טוב, אני אלך ואפטר מהילד,” היא אומרת, יוצאת מהדלת בסערה.
וזה בדיוק מה שהיא עשתה. באותו יום, בסתר, בשליש הראשון של ההריון. הרופאים בקושי הצילו אותה. בשתיים בבוקר דניאל הופיע בבית החולים, התחיל לצעוק עלי כאילו אני אחראית לזה שהפלאפל יבש. הבעל שלי הסתובב אליו, שאל מה קרה. סיפרתי לו הכול. הבעל שלי טבל את ראשו של דניאל בכיור כמה פעמים להוריד לו את הטמפרטורה ואז סילק אותו החוצה מהדירה. מאז, אח כבר אין לי.
