Жена собрала вещи и исчезла в неизвестном направлении
תפסיקי כבר לשחק אותה צדיקה. הכל יסתדר, נשים הרי מתרצות. תצעק קצת ותירגע. העיקר השגנו את המטרה. יש לנו בן, השושלת ממשיכה.
דינה שתקה.
גדי, דינה התקרבה ובקול לחישה, שבוע שעבר אמרת לי שטיפלת בזה ששרון לא תיכנס להריון. למה התכוונת?
גדי הניח את המזלג לאט והתרווח אחורה.
למה שהתכוונתי. חמש שנים היא משכה אותי. ״אני לא מוכנה״, ״קריירה״, ״אולי אחר כך״.
מתי אחר כך? אני בן שלושים ושתיים. רציתי בן, רציתי משפחה כמו אנשים. אז החלפתי לה את הכדורים.
דינה תפסה את ראשה.
אמרת לה את זה? מתי?
באותו יום שהיא הלכה, מלמל גדי. התחילה לצעוק, אז אמרתי לה שתתרגל, הרי לזה היא רצתה, אני רק עזרתי.
חשבתי שתירגע, תבין שאין ברירה. אבל היא השתגעה. חטפה תיק וברחה.
***
על שולחן המטבח, בין הררי הבקבוקים המלוכלכים, שכבה מברשת שיער שגדי שכח.
דינה בהתה בה, מרגישה איך העצבים בוערים מבפנים. למה הכל פה צריך להיות בבלגן?!
התינוק סוף־סוף נרדם בחדר השני, אבל הדממה לא נתנה מנוחה תוך שעה, גג שעתיים, שוב הכל יתחיל מהתחלה.
דינה חיזקה את חגורת החלוק והניפה את הקומקום.
רק לפני חודש ליוותה את שרון, גיסתה, משערי בית החולים.
גדי צהל, התרוצץ, הביא לאחיות זרי ענק, ושרון
שרון נראתה כאילו היא הולכת לגרדום.
דינה תלתה זאת בעייפות, לידה ראשונה, הורמונים אבל, אולי הייתה צריכה לחשוד כבר אז.
דלת הכניסה נטרקה וגדי חזר מהעבודה. עבר למטבח, בולם חגורה, היישר למקרר.
יש משהו לאכול? שאלה מבלי להביט בדינה.
יש פסטה בסיר. ובישלתי נקניקיות.
גדי, התינוק בדיוק נרדם. תנמיך טונים, בסדר?
גדי נשף ופינה צלחת.
עייף אני, דינה. כל היום על הרגליים. הלקוחות האלה גומרים אותי.
ומה איתו, איך הוא?
איתמר זה הבן שלך, דינה הניחה בקול קצת רם מדי את הספל. שלוש שעות רצופות בכה. כואב לו הבטן.
את מסתדרת, לא? משך בכתפיו בפיהוק. את הרי אשה זה בדמך.
אמא שלנו גם גידלה אותנו לבד, כשאבא עבד בים.
דינה נשכה שפתיים. רצתה כבר להטיח בו צלחת.
היא הייתה כאן זמנית, עד שתסדר את חובות הסטודיו, אבל תוך שבועיים הפכה למטפלת, טבחית ועוזרת בחינם.
וגדי ממשיך כאילו דבר לא קרה. כאילו אשתו שלו לא ארזה ונעלמה אל הלא נודע.
שרון דיברה? שאלה דינה, כשהוא טרף את ארוחתו.
גדי קפא עם מזלג בפה.
לא עונה. מנתקת. תגידי, לעזוב תינוק מי עושה דבר כזה
היא כועסת כי החלפתי לה את הכדורים, שיתעברה מהר יותר.
אתה נבל, גדי, אמרה דינה חרישית.
מה?! כעס. דאגתי למשפחה! עובד, מביא כסף!
והיא, היא עזבה את הילד! מי אשם פה?
שללת ממנה אפשרות בחירה, דינה קמה. רימית את מי שאתה אמור לאהוב.
איך היא אמורה להגיב? ״תודה ששברת לי את החיים״?
עזבי, נו, נופף יד. היא תירגע. לאן תלך? הילד פה, הדברים פה.
הכסף ייגמר, תחזור כמו גדולה.
ובינתיים את עוזרת לי, נכון? באמת אין לי זמן, החודש דוחות.
דינה לא ענתה. יצאה מהמטבח והלכה לחדר הילדים.
איתמר עילעיל, אגרופיו הקטנים קפוצים. דינה התבוננה ובליבה הקרוע הרגישה רחמים.
מצד אחד, תינוק חסר ישע. מצד שני, שרון, שנלכדה במלכודת.
היה לה רחמים על שניהם
היא שלפה טלפון ונכנסה לוואטסאפ. שרון היתה מחוברת לפני שלוש דקות.
דינה כתבה, מחקה וכתבה שוב.
״שרון, זו דינה. לא דורשת שתחזרי אליו. רק רוצה לדעת שאת בסדר.
וגם קשה לי לבד. בואי נדבר? בלי צעקות.
תשובה הגיעה כעבור עשר דקות.
״אני בבית מלון. בעוד שלושה ימים בנסיעת עבודה לירושלים לשלושה שבועות.
זה היה מתוכנן מזמן.
אחזור אגיש בקשת גירושין. את איתמר לא עוזבת, דינה.
אבל אני לא מסוגלת להיות שם עכשיו. קשה לי לראות אותו, את מבינה? אני רואה בו את גדי!״
דינה נאנחה.
״מבינה. באמת. גדי סיפר לי הכול״.
״גאה בעצמו?״
״משהו כזה. בטוח שתחזרי״.
״שימשיך לדמיין. דינה, אם זה קשה לך מאוד תגידי. אמצא דרך להביא מטפלת, אעביר לך כסף.
אבל אליו לא אחזור. לעולם״.
דינה הניחה את הטלפון ונשמה עמוק. היא חייבת למצוא עבודה, לשלם חובות, להקים את חייה מחדש.
אבל גם, לעזוב את איתמר עם גדי, שאינו יודע להתעסק אפילו בטיטול לא יכלה.
***
שלושה ימים חלפו כמו סיוט מתמשך.
גדי חזר מאוחר, אכל, ושקע לשינה.
על כל בקשה לעזרה עם התינוק ענה “עייף” או “את הרי יודעת יותר טוב”.
לילה אחד, איתמר בכה עד כדי כך שדינה נשברה.
היא נכנסה לחדרו של אחיה והדליקה את האור.
קום, אמרה בקור.
גדי הסתובב וכיסה ראשו בכרית.
דינה, עזבי, ב-6 אני צריך לקום.
ממש לא אכפת לי. קום וטפל בבנך. הוא רעב, ואני לא מצליחה להאכיל אותו, כי הידיים שלי רועדות מעייפות.
השתגעת? התיישב פרוע וזועם. בשביל זה את פה! אני מאכיל אותך, משלם על מים וחשמל!
אז אני רק עוזרת?! דינה התפוצצה.
תקראי לזה איך שתרצי פלט בטרוניה. ששרון תחזור, תנוחי. עד אז, תעבדי.
דינה יצאה. לא ישנה כבר הלילה. ישבה במטבח, נדה את העריסה ברגל וחיפשה דרך ללמד את גדי לקח.
הוא כבר חצה כל גבול.
בבוקר, כשיצא, שוב כתבה לשרון.
״אנחנו צריכות להיפגש. היום. עד שהוא חוזר. בבקשה״.
שרון הסכימה.
נפגשו בפארק קטן סמוך לבית.
שרון נראתה רע: חיוורת, עיגולים שחורים, רזה כל כך.
ניגשה לאיתמר, הביטה בו ארוכות, ידיה רועדות.
גדל, אמרה בשקט. בשבועיים האלו השתנה כל כך
הוא לא יזהה אותך, דינה שחפה ברוך.
אני יודעת, שרון כיסתה פניה. אני לא מפלצת. כנראה איפשהו, עמוק, אני אוהבת אותו.
אבל כשאני חושבת שאצטרך לחיות לצד גדי, לישון עם מי שעשה לי כך לא יכולה לנשום.
ומה אם לא עם גדי? שאלה דינה.
שרון הביטה מופתעת.
מה זאת אומרת?
הוא בטוח שלא תעזבי. הוא חושב שאתם, את והילד, רכוש שלו.
אבל, בואי נישיר מבט: הוא לא אבא. הוא מנהל פרויקט שנקרא ״משפחה מושלמת״.
הוא אפילו לא קם אליו, לא יודע כמה פורמולה לערבב. הוא רצה סמל, לא הורות אמיתית.
אז?
את נוסעת לירושלים לעבודה, דינה הבהירה. תחזרי לעצמך, לנשום.
אני נשארת פה שלושה שבועות. בזמן הזה אני מכינה הכול.
מה זה הכול?
גירושין. משמורת. שרון, אל תחזרי אליו. תשכירי דירה, אני יבוא לעזור איתמר כשאת תהיי בעבודה.
מצאתי כבר כמה עבודות פרילאנס. נסתדר. בלעדיו.
שרון בלעה רוק.
תלחמי נגד אחיך?
הוא אחי, אבל נהג בגועל נפש. לא אהיה שותפה לזה.
הוא חושב שאני איתו כי אין לי ברירה. הוא טועה.
שרון ישבה שותקת, עוקבת אחרי קרן השמש המנצנצת בעגלת התינוק.
ומה איתו? לא יוותר על הילד. יהיה בלאגן.
נכון, הנהנה דינה. אבל יש לנו קלף. סיפר בפרצוף שהחליף לה כדורים. אם זה ייחשף בבית המשפט אני אעיד על הכול.
וספר גם על ״העזרה״ שלו, איך לאלף.
הוא פשוט רוצה שליטה, לא הורות.
שרון חייכה חיוך קטן ראשון זה זמן רב.
התבגרת כל כך, דינה.
לא הייתה ברירה, חייכה. נסגר?
נסגר. תודה.
השלושה שבועות טסו.
גדי הלך ונהיה עצבני יותר שם לב שדינה לא משרתת אותו.
שרון חוזרת מחר? שאל ערב אחד, כשהשליך תיקו על הספה.
מחר, ענתה דינה, חובקת את איתמר.
סוף־סוף. נלך למסעדה כמו שצריך, נמאס לי מאוכל שלך.
נקנה לה מתנה, שתירגע. טבעת או עגילים. נשים אוהבות שטויות.
דינה כמעט נגעלה מהמבטים שלו.
אתה באמת חושב שתכשיט יפתור הכול?
נו, גדי ניסה ללטף את כתפה, היא התרחקה. מספיק להיות דרמטית. הכול יסתדר. נשים סולחות. העיקר בן, המשפחה ממשיכה.
דינה לא ענתה.
***
למחרת בבוקר שרון הגיעה כשהוא בעבודה. לא עלתה לבית, חיכתה ברכב. דינה ארזה מראש את כל חפצי התינוק, מזוודתה ואת הדרוש ביותר.
בשלושה סיבובים ירדה, ואיתמר ישן בשקט במושב האוטו.
בפעם האחרונה עלתה להשאיר את המפתח. הניחה על שולחן המטבח, בדיוק במקום שמברשת השיער של גדי שכבה קודם.
וליד פתק.
״גדי, עזבנו. אל תחפש את שרון, תדבר עם עורך הדין שלה. איתמר אצלה. וגם אני.
רצית משפחה שכחת שזה דורש אמון, לא מניפולציה.
הפסטה במקרר. מעכשיו תסתדר לבד״.
נסענו.
שרון שכרה דירה קטנה, אך חמימה, בצפון תל אביב.
הימים הראשונים היו קשים איתמר התקשה להתרגל, שרון בכתה, ודינה לא חדלה לקבל שיחות זועמות מגדי.
גדי צעק, איים, הבטיח לקחת את הילד, לא לתת שקל.
דינה שמרה על קור רוח.
הן עמדו בזה.
גדי, שסער רק כמה ימים, לפתע נעלם.
הגירושין עברו דרך בית המשפט, גדי כלל לא דרש משמורת.
דינה צדקה הוא לא רצה לגדל ילדים, רק ״להיפטר״ מאשתו שילם מזונות והלך.
אפילו פגישות משותפות עם איתמר לא ביקש.
