יומן אישי, ללא אשמה אשמה
את לוקחת את הבת שלך, ושתיכן עוזבות. אין שום דבר שמקשר בינינו יותר!
אבל, אלעד
אמרתי את שלי! ואני לא רוצה לראות אותך יותר!
הדלת נטרקה מאחורי, והרגשתי איך כל החדר מסתובב סביבי. באוזניי פתאום צץ קול ילדותי, דומה כל כך לקולה של אמא שלי: “אל תעשי שטויות!”. זה שימש לי חבל הצלה. נשמתי עמוק, התקדמתי לאיטי והתיישבתי על הכיסא, חופנת את הידיים לאגרופים. הכאב החזיר לי פוקוס, הבריח את הערפל שכמעט בלע לי את הנפש.
אסור! אסור לי ליפול! גם להיאבד היא לא אופציה. ואני כל כך רוצה פשוט להיעלם…
לא! יש לך את מרים! וחוץ מזה… לא, עדיף בינתיים לא לחשוב על זה. קודם עליי לאסוף את עצמי, לנסות להבין מה קרה פה.
מה בכלל גרם לאלעד כך להתרחק ממני פתאום? למה הוא דוחף אותי החוצה מהחיים שלו? רק אתמול, הרי, היה נדמה שהכול בסדר…
או שלא היה בעצם?
הראש שלי סוף סוף מתחיל לחזור לעצמו. שמתי את הידיים על השולחן, הפכתי את כפותי כלפי מעלה.
טוב. איך אמא שלי תמיד לימדה? כשלא יודעים מה לעשות לפרק הכול לגורמים, אצבע אחר אצבע. עדיף בכלל לרשום על דף! רק שהמחברות שלי היו בחדר השני, שם מרים ישנה…
הבת שלי תמיד ישנה קל מאד, ולא רציתי להעיר אותה עכשיו. מרים, אם תתעורר, תתחיל לבכות כבר לא אוכל להבין בשקט מה עבר עליי.
אצטרך להסתדר עם המחשבות שלי.
הבטתי על הידיים שלי, סימני עבודה קשים ידיים שלא ראו לק ג’ל כבר חודשים, שהפסקתי לדאוג להן כי פשוט אין זמן לדברים כאלה. כפות מיובלות ונמשים מהשמש של הגינה. מי היה מאמין שאני כל-כך אתמכר לניהול בית ואשכח את כל מה שאמא ניסתה להנחיל לי.
רחל’לה, את אישה!
אני ילדה!
בינתיים, אבל עוד מעט תהיי נערה, אחר כך אישה, כמוני. ואנחנו, אסור לנו לוותר על עצמנו! בשום מצב! מניקור, פדיקור, תסרוקת! ידיים מטופחות אומרות עלייך הרבה יותר מבגדים יוקרתיים. איך תלבשי תכשיטי זהב אם הצוואר שלך לא שטוף שבוע? מבינה?
כן, אמא… עמדתי אז מול המראה, בת שמונה, מושחת את השפתיים באודם של אמא.
ואת זה תחזירי! אמא צחקה ולחצה לי את השפורפרת מהיד. מוקדם לך עוד להתאפר. לכל דבר זמן ומקום. תגדלי, נבחר ביחד.
אמא…
אמרתי!
לא הרבה זכיתי לשמוע את “אמרתי” מאמא, אבל אם יצא ידעתי שזה סופי. אמא תמיד עמדה במילה שלה.
בהכול.
רחל, אני נוסעת. תישארי אצל סבתא תקופה. זה מה שצריך.
אמא, זה להרבה זמן? התחלתי לבכות. אתמול היה לי יום הולדת עשר, החזקתי את שמלת הבית חזק וקיוויתי להחזיק את הדמעות.
חצי שנה. יש לי שם עבודה מצוינת, אבל זה בצפון, ולא לוקחים לשם ילדים. טוב לך יותר כאן, אצל סבתא. אני אתקשר ואכתוב.
אמא, אל תסעי…
לא החזקתי בבכי, ואמא, בניסיונות לשווא להרגיע, איבדה סבלנות.
די, מספיק! אין לי ברירה! אם לא אקבל את זה, לא נוכל לעזוב את סבתא. מגיע לך חדר משלך! ושנלך סוף סוף לים. אם אבא היה בחיים, לא הייתי חושבת על זה. עכשיו אני כאן עבור כולכן. וגם בשביל סבתא.
ויש גם את דודה דלית! התעקשתי, לא מוותרת.
לדודה יש בעיות משלה, וגם לה מגיע עזרה.
תעזרי לי, תישארי! נפלט לי, וראיתי לראשונה את מבט האמא נהיה נוקשה.
רחל! הקול היה קר, התכווצתי. אסור לחשוב רק על עצמך! את חייבת לזכור את זה! אם לא תחשבי על אחרים, מי יחשוב עלייך בזמנים קשים? אני עושה הכול בשבילך. אני מבטיחה זאת הפעם הראשונה והאחרונה. תחזיקי מעמד, קטנטונת.
לא נותר לי אלא להסכים, למרות שמבפנים נשמעה כאילו חבורה של חתולים מקרקפת לי את הלב.
כתבתי לאמא מכתבים, ובסופי שבוע צרחתי בטלפון שאני מתגעגעת. ויתרתי אפילו על גלידת הטוטים שאני הכי אוהבת. נדמה היה שהזמן לא נגמר לעולם. כשראיתי שסבתא לוקחת אותי לנמל התעופה, פרצתי בבכי בלתי נשלט. נאלצו להזמין מונית, כי לא הצליחו להרגיע אותי.
אמא עמדה במילה. מאז לא נעלמה לתקופה ארוכה. היו נסיעות, אבל אף פעם לא אותו כאב של פעם.
עברנו מהדירה הישנה של אבא לדירה רחבה. קיבלתי חדר משלי, אבל כמעט ולא הייתי בו. הייתי מסיימת שיעורים בסלון ומחכה לאמא שתשוב מהעבודה. נשארנו יחד, נהנינו גם בשתיקה. עם הזמן סבתא נפטרה, ונשארנו ממש לבד. לאמא לא היה עוד קשר עם אחותה.
למה? שאלתי פעם וקיבלתי תשובה חדה:
אפשר לסלוח ולהבין הכול חוץ מבגידה.
במה דודה דלית בגדה?
באמא שלנו. בסבתא שלך. ביקשה לראות אותה לפני שמתה. דלית לא באה.
למה?
פחדה שאבקש ממנה להישאר ולעזור. זה גם התפקיד שלה. והיא לא יכלה לומר לי שלא מסוגלת לראות אותה ככה… שלא מסוגלת להאכיל בכפית כמו תינוקת… לראות איך הידרדרה האישה שהייתה לנו משענת.
ואת כן יכולת?! זעמתי.
גם אני לא רציתי. אמא לחשה, שפתיה רעדו; חיבקתי אותה. אבל לא הייתה לי ברירה, רחל. זה מה שנדרש. והיא אמא שלי. והיה חשוב שתלך מהעולם כשהמשפחה סביבה. גם אם כבר לא ידעה מי אני.
בגלל זה לא נתת לי להיות איתה יותר מכמה דקות ביום?
כן. לא רציתי שתזכרי ככה את סבתא.
אני לא זוכרת. אבל אני כן זוכרת איך עזרנו לסבתא לבשל ריבת שזיפים ולאכל את הקצף במזלג קטן זה היה הכי טעים.
גם אנחנו, אני ודלית, עשינו ככה בילדותנו.
איך קרה שאתן כאלה שונות אם היא גידלה אתכן ככה?
ככה זה, רחל’לה. אולי כי דלית תמיד הייתה חולה בילדות, ואמא הגנה עליה יתר על המידה. לפעמים טובת הלב יוצרת רכות יתר. זה לא תמיד עוזר, את יודעת…
הצליחה להגן עליה?
לא באמת. את ראית איך התגלגלה חייה של דלית שני נישואים, שלושה ילדים, המון דרמה… אני לא באה לשפוט, אבל למדתי מזה איך אני ירצה לגדל אותך.
אז לא צריך להגן על הילדים בכל מחיר?
צריך, אבל בתבונה. את אמא לילדך, ואף פעם לא תעשי בשבילו הכול עד הסוף. חייבים חוויות, צריך ללמוד גם מנפילות זה מה שמבגר אותנו. לא מכף רגל ועד ראש פלסטרים, אלא גבולות ותמיכה. אם את לא מסתדרת אני כאן. אני תמיד כאן.
הבנתי, אמא.
ועכשיו, כשאני יושבת פה לבד, סופרת אחד-אחד את האצבעות, מנסה להבין מתי הכול השתבש.
אתמול היה יום ההולדת של אלעד. לא יום עגול, רק מפגש משפחתי מצומצם. קיץ, הבית חדש סוף סוף סיימנו לארגן את הכל. הייתה מסיבה גדולה, באו אמא שלי, אמא של אלעד, אחותו עינת עם המשפחה. מרים התרוצצה מלאת שמחה, חכתה לחברים, שאלה אם כבר באים, מתי יהיה בריכה, עוד ועוד…
בשלב מסוים כבר לא הגבתי לשאלות; היא ענתה לעצמה, מסדרת את החדר שלה הרי אי אפשר לארח כשבלגן.
אלעד הלך לשוק, נכנסה עזרה במטבח. אמא שלי שאלה על ההרגשה שלי.
אמא, למה את דואגת? מה קורה?
רק בודקת איתך, מתוקה. באיזה חודש את?
הבנתי הסוד שלי כבר גלוי. חשבתי שאני מסתירה אפילו מעצמי, והנה אמא רואה הכול.
רק שלושה שבועות, אלעד עוד לא יודע. איך ידעת? צחקתי וחיבקתי אותה.
את זורחת. כמו פעם כשנשאת את מרים.
אמא, אני בלחץ…
ממה את פוחדת? הכול מצוין אצלכם!
לא יודעת משהו לא רגוע. אלעד מהורהר, נסגר. אני לא מבינה מה עובר עליו.
דיברת איתו?
לא… הוא לא רוצה לדבר.
אז לא שאלת כמו שצריך!
אמא!
מה?! אם בעלך מסתובב כמו סחבה, את יכולה לתת לזה לקרות? את חייבת לדבר איתו, להבין מה קורה! אל תשאירי לו מרווח… ברגע שתתני לו לצאת מי יודע איפה ימצא מישהי לדבר איתה…
סידרתי עוד אצבע. הנה זה הכול התחיל מהשיחה הזו. לכל החששות שלי, בקושי שמתי לב, עד שאמא העירה לי. ודווקא לא הספקתי לדבר איתו המסיבה, לנקות, לא מצאתי רגע של שקט לשאול אותו.
ואז הוא זרק את המשפט הזה.
“לכי עם הבת שלך!”
מה זה בכלל אומר?
הרגשתי את הזעם מתלקח. עכשיו אעשה את מה שאמא לימדה קודם כל, לדבר איתו!
אלעד כבר הוציא את האוטו מהחניה, כמעט עוזב, כשפרצתי החוצה בצעקה:
חכה רגע!
קפצתי מהמדרגה, עמדתי מולו וסמכתי ידיים על מכסה המנוע.
תזוזי… הוא מלמל. אבל שמעתי בקול שלו שהוא לא באמת רוצה לעזוב. לא, הוא לא רוצה.
תצא מהרכב ונדבר, לפני שמרים מתעוררת. מה קורה?! מה הבריחה הזאת?! מה אמרת? אני אשתך או מישהי זרה?
אפילו הוא היה בהלם מהאנרגיה שלי.
האם באמת הייתי זועמת כך אם היה לי אדיש? למה עצרתי אותו אם רק חיכיתי שיוותר עליי? איזה מן אבא הוא רוצה להיות למרים?
יצא, סגר דלת, אמר בכעס:
אל תגידי שלא את יודעת למה אני עושה את זה!
אם הייתי יודעת, לא שואלת! אלעד, אתה מוזר בשבועות האחרונים! מה קרה? ואתה, איך העזת לקרוא לה “הבת שלי”? היא לא שלך?!
אני כבר לא בטוח! הוא ירה בחזרה. ממי הבאת אותה? למה האבא של מרים נפגש איתה בסתר?
מה השטויות האלה?! נדהמתי.
עם מי את נפגשת בעיר, כשאת לוקחת את מרים לחוגים?
כמעט נחנקתי מהעלבון, אבל התאפסתי.
ברור, מי פתח לך את העיניים? אמא שלך? או עינת?
אמא לא קשורה.
זה ברור. עינת…
ואם כן?! מה לא צריכה לספר לי מה שהיא ראתה?! אני אח שלה!
ואני אשתך! זעמתי אתה מאמין לכל אחד, רק לא לי! טוב, נו…
שיקרת לי!
מתי שיקרתי?! באיזה עניין?!
מי הגבר הזה שאת מבלה איתו פעמיים בשבוע בפארק עם מרים? מי הוא?!
נשפתי עמוק.
סיפרתי לך! כנראה לא הקשבת. אותו אחד, שקטע אותי בערב ההוא כשחזרת לראות ליגת האלופות. פגשתי חבר ילדות, אריאל. חזר מהמרכז, אימא שלו חולה. הוא ידע שסבתא שלי עברה אותו טיפול, ביקש טלפונים של רופאים ומטפלות. נפגשנו כמה פעמים, לפעמים גם אמא שלי הייתה איתנו. אני אפגוש מאהב בנוכחות אמא שלי?! היא לא הייתה סולחת לי לעולם! אני בכלל חושבת שהיא אוהבת אותך יותר ממני… אוי, עזוב.
נשאמרתי לבכות, אבל עכשיו, דווקא לא אתן לזה לקרות.
אז אין שום דבר…
אלעד, די, אמרתי הכול! האמנת לשטות, בלי להסס. מחקת את כל האמון בינינו, שמטת בוץ על האהבה שלנו ושם של הבת שלך! צריך בדיקת אבהות? בכיף. תתבונן בעיניים של מרים אלה עיניך.
הקשבתי. הנה מתעוררת.
נכנסתי הביתה, השארתי את אלעד מבולבל בחצר.
כעבור דקה שמעתי את האוטו שלו מתרחק.
מרים קפצה אליי, מבקשת אהבה, ואני רק רוצה לבכות. מה עשיתי לא נכון? מה לעשות עכשיו? להתקשר לאמא? להמתין? לחשוב?
“אל תספרי לי על הריבים שלכם, עד שאת לא בטוחה שזה נגמר באמת! רק אז תספרי. לפני אני לא רוצה לדעת! אתם תריבו ותשלימו, ואני לא אסלח לו על העלבון. לעולם לא אוכל לסמוך עליו שוב שהעז לפגוע בבת שלי.”
בחנתי את הטלפון. מוקדם מדי… אלעד צריך לדעת שיהיה אבא שוב. אחר כך אחליט מה הלאה.
החלטה קלה, ואני כבר רגועה יותר. עד שכעבור זמן קצר שמעתי אותו חוזר, בחריקת בלמים ליד השער.
הייתי במטבח, מאכילה את מרים. הוא פתח את הדלת, הביא איתו את עינת.
תיכנסי כבר! רחל, איפה את?!
כאן… הבטתי על מרים, היססתי.
לא טוב שמרים תראה את המריבה.
מתוקה, גמרת לאכול? רוצי לחדר שלי, תדליקי טלוויזיה. תסתדרי?
כן! היא פרחה מהמטבח. יואו, אבא! שלום דודה עינת! אמא נתנה לי לראות טלוויזיה!
הקול הצחוקני שלה קירקע את המבוגרים. אלעד שחרר את ידה של עינת. ניגשתי לדבר כדי להוריד את הלהבות.
לכי, מרים! תיכף אצטרף.
לא צריך למהר, אמא! קרצה, ורצה במדרגות.
היה שקט קשה. עינת בכתה, אלעד כעס, אני כבר לא ידעתי מה להרגיש.
חשבתי שאת משקרת לו! שמעת כמה סיפורים מסביב כבר לא מאמינה באף אחת יותר.
עינת, את חושבת שאני כמו החברות שלך? את גם בוגדת בבעל שלך, בעצמה? הילדים שלך, באמת שלך?
עינת נדהמה, הפסיקה לבכות.
מה את אומרת?!
ואת? חשבת בכלל מה יכלה לגרום הטעות שלך? עזבי את אלעד הוא לפחות הקשיב לך כי את אחותו. אבל לנצל את זה? למה?
לא יודעת… באמת. חשבתי שאני מגינה עליו…
על מה? ובסוף? הצלחת?
הרמתי גבה והבטתי באלעד.
סיימנו? אין לך עוד שאלות?
רחל…
לא, אלעד! עכשיו אני פגועה. אני צריכה זמן לחשוב מה אעשה הלאה. עינת, כרגע אני לא רוצה לראות אותך בביתנו. אין טעם להסביר.
רחל, תסלחי…
נראה. אנחנו סיימנו להיום. קמתי, פתחתי את הדלת. גם אתה, אלעד. מה שהבנת נכון. תלך.
עם הזמן, אסכים להשלים עם אלעד אבל בתנאים שלי בלבד. אף אחד במשפחה לא יידע מה באמת קרה, חוץ מעינת. לפעמים חשוב שלא להוציא את הרפש מהבית על זה אני מודה כל כך לאמא.
והיא תחבק את הנכד הטרי, תתרגש יחד עם אמא של אלעד על כמה דומה לאבא. תחייך אליי ואומרת:
חכמה נהיית, מתוקה שלי. אמא ואישה למופת.
באמת?
פעם שיקרת לך?
אמא, חכמה? כי קראת לי ככה, ואני לא תמיד מרגישה…
החכמה של אישה זה לאסוף אליה את מה שהחיים נותנים ילדים, משפחה, בית, חברים. לחבר, לטפח, לדאוג שיהיה חם וטוב לכולם. לחשוב תמיד, לדעת מה לשמור, מה לזרוק כדי לא לקלקל את מה שיש. נראה לי שאת בדרך הנכונה…
כן?
בטוחה. אגב, דיבר איתי אריאל. מתחתן עוד חודש. שלח הזמנה גם לך ולאלעד.
אמא…
פחות “אמא”. אני אהיה עם הילדים. רק תעשי לי טובה תסדרי כבר את הידיים שלך?
מבטיחה!
אחבק אותה, אקרוץ לעינת שתעמוד מבוישת בצד, ואשלח קריצה למרים:
בואי, עזרי לי להשכיב את אחיך הקטן.
אפשר? מרים תאיר צחוק, תלחץ יד לתינוק.
חייבים, חמודה. חייבים…
