בלי אשמה
– את לוקחת את הבת שלך ואתן עוזבות. בינינו יותר אין כלום!
– אבל, גל…
– אמרתי הכול! ואני לא רוצה לראות אותך יותר!
הדלת נטרקה, וחנה התנודדה לאחור. החדר הסתובב מולה, באוזניה צילצל פתאום קול רחוק, דומה כל-כך לקולה של אמא, כאילו צעק והדף: “בשום אופן לא!”
הקול החזיר אותה למציאות. חנה נשמה עמוק, עשתה צעד ועוד אחד, והתמוטטה על הכיסא, טומנת את ציפורניה בכפות הידיים. הכאב העיר אותה, פיזר את הערפל שכמעט שאב אותה לתהום.
אסור! אסור להישבר! גם לחשיכה אסור לתת לבלוע אותה! אבל כמה קשה
בשום אופן לא! יש לך את תמר! ו… לא, על זה עדיף לא לחשוב עכשיו! קודם צריך לאסוף את השברים ולנסות להבין מה התרחש.
מה הפך את גלעד כל כך נגדה? למה הוא גרש אותה? הרי רק אתמול הכול עוד היה טוב…
או אולי בעצם לא היה?
המוח התחיל לבסוף לעבוד, וחנה הניחה את ידיה בכבדות על השולחן.
טוב! מה אמא תמיד אמרה? כשלא יודעים מה לעשות צריך לנתח! לפרק את הבעיה לרכיבים, לספור על האצבעות. ואם אפשר, אפילו לכתוב!
אבל העפרונות היו בחדר אחר, ובחדר ההוא תמר ישנה
תמר תמיד ישנה קל, וחנה ממש לא רצתה להעיר אותה עכשיו הבת תתעצבן, תפרץ בבכי, ומחשבות לא יצליחו להתרכז כלל.
אז צריך להסתדר עם מה שיש.
חנה הביטה בידיה, קימצה אגרופים בלי משים. הציפורניים שכבר מזמן לא זכו לטיפוח, העור המחוספס, נמשים שמופיעים תמיד אחרי שמש שעות בגינה עם הצמחים. מי היה מאמין שככה תתמסר לניהול הבית, תישכח את כל שלימדה אותה אמה.
– חני, את אישה!
– לא! אני ילדה!
– לא משנה! עכשיו את ילדה, אבל תגדלי תהיי נערה ואז אישה, כמוני. ואסור לנו להזניח את עצמנו, לעולם! טיפוח! ציפורניים, שיער! הידיים מספרות עלייך יותר מכל בגד יקר. אי אפשר לענוד תכשיטים לצוואר מלוכלך! מבינה?
– כן, אמא… חנה הקטנה התעסקה, מול המראה, בשפתון של אמא.
– וזה עוד מוקדם לך! צחקה האם. הצבע הזה לא שלך!” עוד תגדלי וביחד נבחר לך תמרוקים.
– נו, אמא…
– זהו! סיכמנו!
המילה האחרונה של אמא תמיד הייתה גם הסוף. אי אפשר להתווכח אחרי זה. זו הייתה אמא של הבטחות אמת.
בכל דבר…
– חנה, אני נוסעת. את תישארי עם סבתא. אין ברירה.
– אמא, זה להרבה זמן? חנה, יום אחרי יום הולדת עשר, מועכת את שולי השמלה, מנסה לא לבכות.
– חצי שנה. הציעו לי עבודה מעולה. אבל זה רחוק, בצפון. אי אפשר לקחת אותך לשם. את תהיי כאן, עם סבתא. היא תשגיח, ואני אדאג לטלפן ולכתוב.
– אמא, אל תסעי…
בסוף חנה פרצה בבכי, ואמא ברוב ייאוש ניסתה להרגיע, מאבדת סבלנות.
– זהו! מספיק! אין לי ברירה! אם לא אקח את העבודה הזו, לא נוכל לעבור מדירת סבתא! אני רוצה שלך תהיה חדר משלך! שתוכלי לנסוע לים! לו אבא שלך עוד היה חי, לא הייתי שוקלת לעזוב. אבל אני לבד. צריכה לדאוג לכולנו!
– יש את דודה קרן! חנה התעקשה.
– גם לקרן קשים החיים, וגם לה צריך לעזור!
– אז תעזרי לי! ותישארי! פרצה חנה, ופעם ראשונה שראתה את מבט אמה נעשה קשה וקפוא.
– חנה! קולה של אמא היה חד כקרח. אי אפשר לחשוב רק על עצמך! זה לא בסדר! אם לא תדאגי גם לאחרים, אף אחד לא יעזור לך כשתצטרכי. אני כרגע דואגת לך! אז תני לי לבנות לנו עתיד! הקול התרכך, והיא חבקה את בתה חזק. מבטיחה לך, זה פעם אחרונה ככה. תחזיקי מעמד, מתוקה! צריך לחכות.
לחנה לא נותר אלא להנהן, מסכימה, כשבלבה מגרדים שריטות עמוקות.
חני הקטנה כתבה מכתבים, ובשבתות אחזה בטלפון וצרחה כמה היא מתגעגעת. התגעגעה עד שלפעמים לא רצתה אפילו את הגלידה האהובה עליה. הזמן נתפס אינסופי. ביום שסבתא הודיעה: “היום נוסעים לנתב”ג לקבל את אמא”, חנה בכתה כל-כך שכבר לא יכלו להרגיע, קראו מונית, מיהרו.
אמא עמדה במילה שלה. לא עזבה שוב אף פעם לתקופות ארוכות. היו נסיעות קצרות, אבל לא כמו אז.
אחרי המעבר סוף סוף היה לה חדר משלה. זה היה נחמד, אבל היא העדיפה כל ערב לשבת עם אמא במטבח, לפעמים בשקט, אם לאמא הייתה עוד עבודה.
להן היה פשוט טוב ביחד.
התעודות והמריבות של גיל ההתבגרות חלפו כמעט בקלות, כי אמא של חנה הייתה כה סבלנית, שהתבגרה הבינה רק אחרי כמה אהבה יש באישה הקטנה ששום משענת לא ניתנה לה. סבתא כבר לא הייתה, חנה ואמא נשארו לבדן.
הקשר לדודה קרן נותק זה מכבר.
– אמא, למה ככה?
– אפשר לסלוח הכול. חוץ מבגידה.
– ומי קרן בגדה?
– את סבתא שלך. רצתה לדבר, להיפרד וקרן לא באה.
– למה?
– פחדה שאבקש ממנה להישאר לעזור. זו גם חובתה. היא לא רצתה לראות אותה במצב כזה, לשטוף אותה, להאכיל בכפית… כשאישה שהייתה עמוד תווך נעשית תלויה…
– ואת כן יכולת?!
– לא יכולתי ולא רציתי. עיני אמא היו חזקות, רק השפתיים רעדו. חנה חיבקה אותה. אבל לא הייתה לי ברירה! זו אמא שלי! הייתי חייבת להבטיח שתלך בשקט, לידנו, עם פנים אהובות…
– בגלל זה לא נתת לי להיכנס יותר מכמה דקות?
– בדיוק. לא רציתי שתזכרי כך.
– ואני באמת לא זוכרת… אני רק זוכרת איך לימדה אותי להכין ריבת משמש ולאסוף קצף ורוד לקערית קטנה.
– גם אני וקרן היינו כך.
– איך? גדלתן יחד, ואיך נהייתן שונות?
– ככה זה. סבתא תמיד שמרה על קרן כי הייתה חולה הרבה. אולי בגלל זה החליטה שצריך להגן עליה מכל. לא רק משפעת…
– הצליח לה?
– לא. את הרי יודעת איך הסתדרה קרן שני נישואים, שלושה ילדים וכל הזמן קשה… לא אשפוט אם אמא צדקה בכך. אבל זה עזר לי להבין איך אליי לא לנהוג.
– אז לא צריך לשמור על ילדים?
– צריך, אבל בתבונה. איזה מין אם תשאיר את ילדיה לבד? אבל מה טוב בכך, לשים את הילד מתחת לפעמון זכוכית, לנהל לו את החיים? לא נכון, חני! נפילות ועליות, טעויות ואף חבורות ככה לומדים! אנחנו לא לומדים מטעויות של אחרים, רק משלנו. למדתי מקרן שאילו סבתא לא הייתה מרפדת הכול, אולי… מי יודע מה קורה. אני תמיד אתמוך בך. אבל אל תבקשי שאפתור הכול. הסתבכת תחשבי. רק אם באמת את לא מסוגלת לבד, אני כאן… תמיד.
– בסדר, אמא…
ועכשיו, חנה ישבה וספרה אצבעות, מנסה להבין מה השתבש.
אתמול חגגו יומולדת של גלעד. לא מספר עגול, אז עשו מסיבה קטנה למשפחה. מזל שהקיץ, בבית החדש יחסית שמספיק לכולם.
הגיעו אמא של חנה, החמות, ואחות של גלעד עם בן-זוג וילדים.
תמר קיוותה שיש לה סוף-סוף חברים לשחק איתם, התרוצצה בכל הבית והציפה את אמא בשאלות:
– מתי הם באים? אמא, ניכנס לבריכה? מתי…?
היו כל כך הרבה שאלות, עד שחנה כבר הפסיקה לענות. תמר גם שאלה וגם ענתה לעצמה, מארגנת את חדרה אי אפשר לארח כך!
גלעד יצא לשוק, וחנה עבדה עם אמה במטבח. אמא בדקה איך היא מרגישה.
– אמא, מה יש לך? למה את דואגת? שאלה חנה.
– הכול בסדר, ביתי. אמא חייכה. איזה שבוע את?
פתאום חנה הבינה: הסוד שהסתירה, אפילו מעצמה, נגלה. פתאום הרגישה קלילה, חיבקה את אמא.
– ההריון עוד צעיר, שלושה שבועות. אפילו לגלעד לא אמרתי. איך את יודעת?
– את זוהרת… בדיוק כמו כשהיית עם תמר.
– אמא, אני מפחדת…
– ממה את פוחדת, יקירה? הרי הכול טוב ביניכם!
– לא יודעת… עמוק בפנים לא שקט. גלעד מדוכדך. מה עובר עליו…
– שאלת אותו?
– הוא לא מגיב!
– אז תשאלי שוב!
– אמא!
– מה?! בעלך מדוכדך בלי סיבה ואת לא דורשת לדעת?! לא לזה חינכתי אותך! אסור לשחרר אף אהוב אפילו לא טיפה! אם תסתרי ממנו דברים, מישהו אחר יקשיב לו… ומי יודע מה יצא מזה…
חנה פרטה אצבע. כן, זה התחיל מהשיחה הזאת! היא חשבה שזה שטויות, לא עשתה עניין, ורק אחרי שהאמא שאלה התעוררה לחשוב עמוק יותר.
רצתה לדבר עם גלעד אך בהתחלה הייתה שמחה, אחר כך ניקיון אחרי כל האורחים, ולא מצאה רגע לשאול באמת.
ואז הוא אמר את המילים שלא הבינה:
“קחי את הבת שלך!”
מה זה אמור להביע?!
חנה קימצה את ידה די! עכשיו היא תעשה הכול נכון. כמו שאמא לימדה ותדבר עם בעלה. די לתעלומות!
גלעד כבר הכניס את הרכב לדרך ועמד לנסוע, כשחנה התפרצה החוצה בצעקה רמה שצמררה את כל הציפורים בחצר.
– עצור!!!
היא דילגה במדרגות, רצה לשער.
גלעד עמד המום, ראה אותה עוצרת מול הרכב, נשענת על המכסה.
– תזוזי… קולו היה נמוך, אבל חנה שמעה את מה שייחלה לו.
הוא לא באמת רצה לעזוב. ואפילו את המשפחה לא רצה לשבור. צדקה.
– תצא! ותדבר איתי סוף-סוף לפני שתמר תתעורר! מה עובר עליך?! לאן אתה הולך?! מה זה השטויות האלו?! אני אשתך או מישהי זרה?!
קולה של חנה עלה והתפשט. גלעד הרגיש איך הכול מתכווץ בתוכו.
הייתה צעקה כזו אם לא היה אכפת לה ממנו כמו שאחותו אמרה, לא הייתה צווחת ככה. למה עומדת שם אם מחכה כבר כדי שילך? לא רוצה שתמר תישאר אצלו?
הוא יצא, רטן.
– כאילו שאת לא יודעת למה!
– אילו ידעתי לא הייתי שואלת! גלעד, מה קורה לך? אתה שבועות לא אתה! והיום… מה זה הקטע הזה? למה קראת לתמר “הבת שלי”? והיא לא שלך?!
– אני כבר לא בטוח! פלט גלעד והפעם הביט בה ישירות. תאמרי לי את! ממי היא באמת? למה האבא שלה נפגש איתה בסתר?!
– מה ההבל הזה?! חנה נדהמה נפלת על הראש?!
– עם מי את נפגשת בעיר, כשלוקחת את תמר לחוגים?!
חנה השתנקה מהלם, התעשתה, שלטה בעצמה.
– או. עכשיו הכול ברור. מי פקח לך את העיניים? אמא? אחותך?
– אמא לא קשורה.
– בטח! נועה דאגה.
– ומה אם כן?! לאחת אחות יש זכות להודיע לי אם ראתה משהו? היא אחותי!
– ואני אשתך! זעמה חנה, וצונאמי של רגשות פרץ בליבה. אתה מאמין לכל אחד, רק לא לי! נכון?!
– שיקרת לי!
– מתי שיקרתי?! במה?!
– מי האיש הזה שאת נפגשת איתו פעמיים בשבוע עם תמר? מי?!
– סיפרתי לך, גלעד! רק לא הקשבת לי! נאנחה חנה. כשחזרת מהכדורגל, ליגת האלופות שלך… חזרתי עם תמר ואמרתי שפגשתי חבר ילדות, שרון. גר שנים בעיר אחרת, חזר כי אמא שלו חולה. הוא שמע שגם סבתא שלי סבלה מהמחלה הזאת, חיפש רופאים. ביקש ממני להיפגש להעביר מספרים של רופא ומטפלת. נפגשנו כמה פעמים. ואם אחותך הייתה בודקת באמת הייתה רואה שהיינו עם אמא שלי! באתמת עשתה לי טוב שמפגש עם מאהב ליד אמא?! בחיים לא הייתה סולחת לי! לפעמים נדמה לי שאמא אוהבת אותך יותר ממני! תמיד כיבדה אותך! ואתה…
חנה השתדלה לא לבכות. לא עכשיו!
– חכי את אומרת ש…
– גלעד, אמרתי הכול! קטעה אותו והביטה כך שהוא נסוג. האמנת לכל שקר בשנייה. שכחת הכול, השפלת את האהבה שלי ושם הבת שלך. אתה מבין מה עשית?! אני לא יודעת למה נועה עשתה מה שעשתה. ומבחינתי לא מעניינת אותי. באה לבית שלנו, הביאה רוע, חייכה אליי כל הלילה ובגדה בי. אבל אותי מטריד מעשה שלך, גלעד! מה אתה רוצה? בדיקת רקמות? בבקשה! שתדע רק הבת שלך מסתכלת על העולם בדיוק בעיניים שלך!
חנה הקשיבה מעט, נשפה.
– היא קמה.
פנתה אל הבית, משאירה מאחור את הבעל ההמום.
רק דקה לאחר מכן שמעה איך הרכב עוזב.
תמר פטפטה לה, מתרפקת על חנה, ומתעקשת על תשומת לב, אבל לאימה היה כל כך רע, שרצתה פשוט לצרוח.
מה קרה לה?! איפה טעתה?! מה עליה לעשות?! להתקשר לאמא? לשתף? או אולי להמתין, לחשוב?
– אף פעם אל תספרי לי על המריבות שלך עם גלעד! עד שתדעי בוודאות שזה הסוף ואין כלום ביניכם! רק אז תתקשרי ואני אתייצב בכל שעה. עד אז שקט! אתם תריבו ותתפייסו. ואני לא אסלח לו אם יפגע בך!
חנה שיחקה עם הטלפון, והניחה אותו. מוקדם מדי… גלעד חייב לדעת שיהיה שוב אבא. רק אחרי כן תחשוב הלאה.
כשהמשאית עצרה בפתאומיות מול הבית, כבר הייתה שלווה יחסית.
היא האכילה את תמר כשלפתע הדלת נפתחה וגלעד הכניס בכוח את נועה.
– יאללה כבר! חנה, את כאן?!
– כאן… חנה הביטה בבתה ומיהרה לפעול.
לא יהיה טוב אם תמר תראה את הסערה. לא נכון!
– מתוקה, סיימת לאכול? תלכי לחדר שלי ותדליקי טלוויזיה! את יודעת?
– בטח! תמר עזבה את קערת הירקות שלא חיבבה וברחה מהמטבח. שלום אבא! אהלן דודה נועה! אמא הרשתה לי טלוויזיה!
קולה של תמר בלט. גלעד עזב את אחותו, חנה פעלה בשקט.
– לכי, תמורי! אני עוד מעט.
– לא ליד, אמא! תמר חייכה, קיפצה במדרגות לחדר ההורים.
הייתה שיחה קשה. נועה בכתה, גלעד כעס, חנה לא ידעה מה לומר.
– חשבתי שאת מרמה אותו! כל כך הרבה משפחות סביבי גברים שרק נאבקים, הנשים עושות מה שבא להן! שמעתי מחברות כבר לא מאמינה לאף אחד!
– במילים אחרות, חשבת שגם אני כמוהן? תגידי גם את בוגדת בבעלך? הילדים שלך, הם באמת שלו?
נועה נחנקה מהלם, הפסיקה לבכות לרגע.
– מה את מדברת?!
– ומה את?! מבינה איזה נזק היית מסוגלת לגרום?! אני לא מדברת על גלעד. הוא טוב, טבעי להאמין לאחות. אבל את… למה היית צריכה לבגוד באמון הזה?
– לא יודעת… משכה בכתפיה, בוכה. באמת נדמה היה לי שאני מגינה עליו.
– מפניי? הצלחת?
חנה משכה בכתפה, הביטה בבעלה.
– זהו? אין יותר שאלות?
– חני…
– לא, גלעד. עכשיו אני נעלבתי! אני צריכה זמן להבין איך להמשיך. נועה, בינתיים אני לא רוצה לראות אותך בבית הזה. ברור למה, נכון?
– חנה, סליחה…
– אחשוב. עכשיו לכו! חנה קמה, פתחה את הדלת, הנהנה לגלעד. גם אתה. הכי נכון עכשיו ללכת…
עם גלעד עוד תתפייס, ולא מיד ובתנאים שלה. ואף אחד חוץ מנועה לא יידע על מה שהתרחש. כי לא כל דבר צריך להביא לעיני כל; בזה אימה צדקה כל כך, חנה תהיה אסירת תודה עליה תמיד.
יום אחד אמא תניף את הנכד החדש, תפער עיניים ותשווה למראה פני האב, ותסגור בחיוך חי על חנה.
– גדלת להיות אישה חכמה. אישה טובה, אמא טובה…
– באמת?
– מתי פעם אחרונה שיקרתי לך?!
– אמא, מה זה “חכמה”? קראת לי ככה, אבל אני לא מסכימה…
– חכמה, ילדה שלי, פירושו לשמור על כל מה שהחיים נותנים ילדים, בית, חברים, משפחה. לאסוף ולגדל, לחמם, לדאוג שיהיה טוב לכולם. זה קשה אבל צריך לדעת מה לשמור ומה לשחרר, שלא לקלקל את מה שיש. לדעתי, את למדת את זה…
– באמת?
– בטוחה! ואגב שרון התקשר. החתונה שלו עוד חודש. הזמין אותך ואת גלעד.
– אמא…
– בלי אבל! אשמור על הילדים! רק תעשי לי טובה קטנה, טוב?
– מה?
– תסדרי כבר את הידיים שלך!
– מבטיחה!
חנה תחבק את אמא, תחייך לגלעד ולנועה המהססת בין שאר המשפחה, ותקרוץ לתמר:
– בואי, תעזרי לי להרדים את אחיך הקטן.
– מותר לי? פניה של תמר יאירו והיא תיגע בזהירות בידו הזעירה.
– בטח, מתוקה! בטח…
