אשליית הבגידה
את באמת רוצה שאלך איתך? שאל גיא, כשהטה מעט את ראשו והתבונן ברונה עם חיוך חמים ומעט לגלגני. עיניו נצנצו מסקרנות, וקולו נשמע מופתע בעדינות. אני, ברור, רוצה להכיר את המשפחה שלך, אבל…
בטח, ענתה רונה, סידרה את השיער האדמדם שלה ולחייה האדימו מהתרגשות. היא התקרבה אליו ושלבה בעדינות את אצבעותיה באלו שלו. הם חייבים לפגוש אותך! סיפרתי עליך כל כך הרבה, שאמא שלי כבר חושבת שאתה כמעט חלק מהמשפחה. אתמול היא אפילו שאלה מה אתה הכי אוהב לאכול! תאר לך…
גיא צחק קלות, והוא הרגיש מוזר כמה נחמד לו עם הגאווה הגלויה של רונה. בת עשרים, אנרגטית, עם חיוך שמאיר הכול ובמבט שגרם לכל להיות חי יותר כמו יום אביב ראשון אחרי חורף ארוך. לא שם לב איך בחודשיים האחרונים נהפך לחלק מעולם קטן שלה, מלא בצחוק, טיולים ספונטניים ואופטימיות אינסופית.
היה זה יום ראשון שמשי, אך קריר, שמי תל־אביב ברורים, ורוח סתווית רעננה הזכירה שעונת השנה משתנה. רונה לבשה את השמלה האהובה עליה עם הפרחים הקטנטנים, הדגישה נעוריה ואת ריחופו של קולה. גיא לבש ג’ינס וחולצה לא רשמי מדי, אך לא זורק, מחפש איזון בין כבוד למשפחה שלה לבין שמירה על עצמו. בדרך, רונה לא הפסיקה להביט בו, בודקת אם הוא מרוצה, אם לא שינה את דעתו. אצבעותיה ליטפו בעצבנות את שולי שמלתה ומבטה שב פעם אחר פעם אל פניו.
את לחוצה? שאל בשקט, תוך שהוא מצמיד את כף ידה לשלו, מנסה להרגיע.
קצת… ענתה, והורידה מבט. זה צעד כל כך חשוב בשבילי. אני כל כך רוצה שהכול יצליח! אני בטוחה שהם יאהבו אותך! אבל יש גם את דקלה… אחותי… היא כבר בת עשרים וחמש, ואין לה זוגיות! אני דואגת…
דקלה הייתה גבוהה ורזה, שערה כהה אסוף בקוקו מסודר. היא סיימה תואר באוניברסיטת תל־אביב ועבדה במשרד, לומדת על בשרה עולם המבוגרים. כל כך רצינית… ומה אם גיא יתרשם ממנה? זה אסור שיקרה!
כשנכנסו לבית המשפחה ברמת־גן, רונה מיד הבינה שדקלה נראית חגיגית באופן חריג: שמלה עם מחשוף עמוק, נעלי עקב, איפור חינני שהדגיש תווי פנים. דקלה עמדה מול המראה במסדרון, מסדרת עגילים, כאילו כלל לא ציפתה להם. האוויר בבית כמו התעבה.
או, הסתובבה, הרימה גבה ודיברה בקרירות. הגעתם מוקדם. חיכינו לכם עוד שעה.
יצאנו מוקדם מהעבודה, קימטה רונה את מצחה. את בדרך למשהו?
כן, עם חברות למסעדה, אמרה דקלה ותיקנה קווצת שיער, מבטה חלף על גיא. חתיך, כך חשבה בלב. הייתי יוצאת לפני שבאתם.
גיא הביט בדירתם בסקרנות ולא מצא מגונה, פתאום חייך ואמר כדי להקליל את המתח: את מאוד יפה.
רונה הרגישה צביטה בלב. היא ידעה לזהות את הטון הזה משולב ביושר וקסם. והיא ידעה שדקלה יודעת להרשים. ליבה פעם חזק ולחות עלתה בכפות ידיה.
תודה, ענתה דקלה בחיוך מנומס, אך מבטה נשאר נייטרלי. לא ניסתה להתחבב, רק לקחה את המחמאה כמובנת מאליה.
וזה הספיק. גל של קנאה שטף את רונה, קנאה עזה ומהירה, מסנוורת כל היגיון.
ברור, אמרה בקול חד מהרגיל. את תמיד במרכז, נכון? גם כשאני מביאה את החבר שלי הלכרת המשפחה זה גם תחרות בשבילך!
רונה, נאנחה דקלה. לא תכננתי שום היכרות. בכלל הייתי בדרכי החוצה. זה את שמסבכת כל דבר.
ככה את מתלבשת לפגישה עם חברות? רונה התקדמה, עיניה בערו בתסכול. אל תשקרי! בחרת שמלה כזו במיוחד להותיר רושם. את מקנאה שיש לי קשר רציני ואת לבד, נכון?!
איזה שטויות, דקלה נשמה עמוק, אדישה החזיקה את עצמה. אני תמיד מתלבשת איך שבא לי. אלה ענייני. אל תשייכי לי את חוסר הביטחון שלך.
גיא ניצב אובד עצות, עיניו נעות בין השתיים. לא העלה על דעתו שמחמאה קטנה תגרום לכזו סצנה.
רונה, אולי כדאי לעצור… ניסה להתערב, פסע צעד קדימה. בואו נדבר בנחת?
אבל היא כבר לא שמעה. רגשותיה שלטו בה, ולא בחנה מילותיה.
את תמיד כזו! קולה הדהד בכל הבית. זוכה, מצליחה, יפה יותר הכל חייב להיות סביבך! ומה איתי? אני תמיד רואה רק את הגב שלך!
תפסיקי, דקלה סגרה שפתיים בזעם. זו לא תחרות. מעולם לא הייתי בתחרות כזו. יש לך דמיון מפותח מדי!
בשבילך אולי לא. בשבילי כן! רונה הדפה דמעות, קפוצה אגרופים.
באותו רגע נכנסו ההורים. האב, ירון, בסוודר ביתי ועיתון ביד, נעצר בכניסה והביט קפוץ גבות. האם, אילנה, יצאה מהמטבח, ניגבת ידיים במגבת. פניה עייפות, מוטרדות.
מה קורה פה? שאל ירון בלי רגש מיוחד, הרגל כבר. שוב ריב?
אמא, אבא, רונה פנתה אליהם, קולה נשבר בכאב. תראו אותה! היא התלבשה במיוחד לחטוף לי את גיא! להראות שהיא מוצלחת ממני!
אילנה נאנחה ונעצה מבט נוזף בדקלה, אך בלי לבחור צד.
דקלה, למה ככה? אמרה בעדינות. ידעת שרונה מביאה את גיא, יכלת להירגע הלבוש!
הייתי בדרך לפגוש חברות! לא ספרתי לפגוש אף אחד, כי ידעתי איך זה ייגמר! מספיק, נמאס לי, התפרצה דקלה.
רואה?! צעקה רונה, בוכה לכמעט. תמיד זו אני אשמה! שוב דקלה מתנערת מאחריות!
גיא פסע קדימה, מנסה להשיב שקט:
אולי נרגע? זו אי הבנה. אתם הרי משפחה…
אך רונה כבר לא התאפקה. אחוזת עצבים תפסה בקצה שמלת אחותה וקרעה. הבד הדק נשתלשל בכתף.
מה את עושה? שאלה דקלה בקול חלש, מעלימה בכאב פנימי. את צריכה טיפול.
ומה איתך?! התנשמה רונה, בוכה. את עדיין מנסה להרשים אותו!
ממש לא. לא אכפת לי מה הוא חושב, דקלה התרחקה, עיניה הפכו לקרח. את רואה מה שבראש שלך בלבד.
ההורים עמדו בצד, ירון הציץ שוב בעיתון, אילנה הנידה בראשה.
דקלה, יכולת להיות יותר רגישה. רונה אחותך, אמרה ברכות.
רגישה?! דקלה החזיקה אגרופים, רעד בקולה. אני רציתי רק לשתות עם חברות. זו רונה שכחו דמיון מפותח.
אך לא היה עוד טעם. רונה פנתה לגיא בתקווה:
תגיד לה! התחננה. תגיד לה שהיא טועה!
הוא השפיל עיניים וענה חרש:
רונה, אני באמת חושב שזו אי הבנה. לא ראיתי שדקלה ניסתה לעשות רע. וחבל שככה נגמר הערב.
היא נעלבה, כאב בעיניה:
אתה איתה? אחרי מה שסיפרתי?
גיא נשם עמוק. אני לא עם אף אחת. אני פשוט לא מבין על מה המהומה. אפשר היה לבלות יפה. במקום זה… בכי, צעקות, שמלה קרועה.
דקלה, עד כה שקטה, חייכה בעצב. נכון. ערב יפה. תודה, רונה. כרגיל, אווירה לספר לנכדים.
היא מיששה בקצות אצבעותיה את הקרע בבד ונראתה לפתע כל כך עייפה ממריבות חוזרות, קנאת אחותה והאשמות.
רונה נתקעה במקומה. מבטה נע בין גיא לדקלה, סערה בפניה עלבון, כעס, בלבול וצל צלה של חרטה.
אני… לא התכוונתי, גימגמה לבסוף, אף על פי שבתוכה ידעה שגם אם רצתה לא כך היה ראוי לנהוג.
אילנה ליטפה קלות את כתפה של דקלה: אולי אצליח לתקן את השמלה…
לא צריך, אמא, התרחקה בעדינות. אתחלף, ואצא. מחכות לי כבר מזמן.
ירון הניח עיתון ודיבר בתקיפות רכה: כדאי שכולנו נרגע. רונה, תתנצלי. דקלה, נסי להבין אותה. היא מאוד פגיעה.
אך זה כבר היה מאוחר. הזרע של הריחוק נשתל, ולווה את ימי הבית מכאן ואילך.
לא עבר הרבה וזמן קצר אחרי זה עבר גיא לגור אצל רונה (הדירה שלו שופצה אחרי הצפה בבניין). הוריה פינו לו חדר, ודקלה נשארה בחדרה. אולם הכל הפך צונן ומרוחק, כל מבט, כל מילה תחת זכוכית מגדלת של טינה.
בוקר אחד תפסה רונה את דקלה שותה תה במטבח, שקועה במחברות יש לה היום מבחן חשוב.
את עושה את זה בכוונה, סיננה רונה מפתח הדלת, הלם קולה בצל מתוח. כל הזמן את “לומדת”, רק ממתינה שהוא יכנס למטבח.
דקלה הניחה את הכוס פושרת, מבעד לעייפות נתגלתה רווחה חדשה מתחת לעיניה סימני עייפות, אפילו שערה האפל נעשה כסוף פה ושם.
רונה, ענתה בשקט שונה מבדרך כלל. אני בסך הכל צריכה לשתות תה. מחכה למבחן, ולי זה חשוב.
מבחן, או עוד סיבה להיראות טוב? שלבה ידיים, בפנים משהו נשבר.
כמה עוד?! דקלה סבה אליה בחדות, קולה רועד. למה כל דבר צריך להפוך להצגה? למה לא לשמוח בשבילי, או בשביל עצמך?
כי את תמיד היית טובה ממני! צעקה רונה, דמעותיה נשברו באוויר. תמיד! חכמה, יפה…, ועכשיו את רוצה גם לקחת את גיא!
בעיני דקלה ברק של פצע ישן, רגע ואז הסתירה זאת בריחוק כל־כך מוכר.
אם זה מה שאת חושבת, ענתה בכאב כבוש, אין לי כאן מקום.
היא נכנסה לחדרה והחלה לארוז. רונה עמדה שם, גאה מכדי להצטער.
למחרת עזבה דקלה פנתה לחברתה מהאוניברסיטה, שגרה לא רחוק בגבעתיים, ביקשה לגור עימה קצת. החברה הסכימה בשקט יודעת על המתח בבית.
הימים הראשונים היו קשים. חסרה לה השגרה והאמא, אך לאט לאט החלה לנשום לרווחה. היא קמה מתי שרצתה, למדה בשקט, אכלה מה שאהבה, ישנה טוב.
במשפחה ניסו להחזיר אותה, אך כל שיחה הסתכמה בהאשמות. דקלה ניתקה קשר.
***********************
עברו חודשיים. רונה וגיא עדיין חלקו חדר, אך המתחים ניכרו. חוסר הביטחון והפיצוצים שלה עייפו את גיא. הוא ניסה להסביר שזו לא דקלה הבעיה, אלא פחדיה של רונה, אבל היא לא רצתה להבין. ראתה קשרים וסכנות מוצפנות בכל מבט.
יום אחד ארז את תיקו.
אני לא יכול יותר, אמר בעייפות בכניסה. לא כעס, רק עזב. את חונקת אותי. שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב, אני תמיד חשוד במשהו. נמאס לי.
אתה הולך? קפאה רונה, ידיה שמטו. בגללה? בגלל דקלה?
לא בגללה, גיא נשף. בגללך. את לא רואה את ההבדל בין מציאות ופחדים. בנית חומה סביבך ועכשיו את בודדה מאחוריה.
הלך וטרק דלת. היא קרסה בפינת קיר ובכתה בכי מר, אשם ועצוב.
אותו ערב שאלה את עצמה לראשונה מה אם באמת דקלה לא אשמה בכלום? אולי זו רק אשליה, מלחמה שבראשה? כמה אנשים עוד תרחיק כך?
הוריה שמעו על הפרידה, אך דאגתם הייתה בעיקר לחיי הבית. האווירה דכדכה. רונה לא עזרה רק נכנסה לחדרה, נעלמה מאחורי מסך נייד וסדרות אינסופיים.
אמא, מה עוזר ניקיון? החיים שלי התפרקו! קראה, חנוקה מבכי.
אילנה נאנחה והרימה לבד נקי. הבית התרוקן, כל העבודה נפלה על הזקנים.
אז החליטו להתקשר לדקלה.
דקלה חיכתה בספרייה בספריה לאוניברסיטה. לראות שהשיחה מהבית, כבר דירכה הרגשה כפולה געגוע מול שלווה.
היא התקשרה חזרה.
דקלה, מתוקה, קולה של אילנה היה נדיר ברכותו וחולשתו. חשבנו אולי… שתחזרי הביתה?
היא עצרה לרגע, מצפה.
למה? שאלה, הלב מתהפך בה.
רונה לא במצב טוב, ואבא כבר לא צעיר, אני לבד… את יודעת על הגב שלו.
אמא, אמרה דקלה ברוגע. תודה שאת מציעה, אבל כבר יש לי עבודה, דירה, סדר יום. אני לא יכולה להתעלם ממה שהיה. אי אפשר למחוק את היום ההוא שבו קרעה לי את השמלה והאשימה אותי סתם.
אבל גיא עזב, לראשונה היה רוגז בקולה של אילנה. עכשיו אפשר להשלים.
זה לא קשור אליו. מישהו אחר עוד יבוא. האם שוב אני אשמה מראש? לקחה נשימה.
השתררה שתיקה.
אז את עוזבת אותנו? שאלה האם בקול פגוע ואבוד.
אני לא עוזבת פשוט חיה אחרת. אני… התלבטה רגע. אני בקשר חדש.
שתיקה. ואז…
עם מי? למה לא סיפרת?
נעם, הוא מתכנת. אנחנו גרים יחד בפתח־תקווה. אני שמחה, באמת. לא בזמן להכיר לכם אותו, סליחה. לא יודעת מה תהיה תגובת רונה.
טוב… מזל טוב, גמגמה.
תודה. זה חשוב לי שסיפרתי בעצמי.
הניחה את הטלפון, הרגישה שמוכן להמשיך בדרכה. תלמידים קראו ועבדו סביבה, ריח קפה מלא את המקום. הכול היווה את חייה החדשים בנויים בחוכמה, בשקט.
נעם חיכה בחוץ. חייך אליה, הרגישה חמימות חדשה.
הכול טוב? שאל, לופת את כף ידה בעדינות.
בסדר, השיבה, חיוך מתגנב אימא התקשרה.
ומה אמרת?
שאני לא חוזרת. כי עכשיו לי יש פה חיים איתך.
הוא לחץ ידה. הולכים לחברים? נדבר על הטיול…
******************
רונה, שנותרה בלעדיהם, החלה להבין שהבעיה לא הייתה בדקלה. לעיתים קרובות עלה זיכרון השמלה הקרועה דקלה קפואה, בד מובס, ידיים רועדות. אך לא יכלה להביע צער.
הוריה ניסו להפעילה לשוא.
יום אחד פנתה אילנה בהחלטיות:
רונה, את לא יוצאת מהחדר כבר חודש. הגיע הזמן לקום. נשבר לנו לב להסתכל.
מה לעשות? הלך כל מה שחשוב. אתם ממילא תמיד בצד שלה.
שמעַנו אותך, התערב ירון בדבריו ברוך ובעייפות. את זו שדחית את כולם. את בונה סביבך חומה ובסוף נשארת לבד.
העיפה בהם מבט, רואה בפעם הראשונה את הקמטים והחולשה.
אולי… אבל איזה תיקון יש?
תתחילי במעשים קטנים, אם אמרה ברכות. תעזרי לי מחר. תתקשרי לדקלה. תבקשי סליחה. אל תחכי לנס.
לא אבקש סליחה! התפרצה.
אילנה נדה ראשה. קשה לה יהיה להתבגר…
