כשהארוסה שלי עזבה אותי, נשארתי לבד עם שלישייה שזה עתה נולדה ופתק תשע שנים אחר כך היא הופיעה שוב בדלתי בערב ראש השנה.
כשהילה, הארוסה שלי, נעלמה רק שבועות ספורים לאחר שילדה את שלוש בנותינו, נותרתי לגדל אותן לבדי. תשע שנים אחר כך, הופעתה המפתיעה ושל דרישתה איימו לערער את כל מה שבניתי בעמל רב
אמרו לי תמיד שלהיות הורה ישנה אותי, אבל איש לא הזהיר אותי שאתחיל את הפרק הזה בחיים עם פתק מתחת למכונת הקפה, ואסיים אותו כשלירון לוחשת לי: “אבא, עדיין יש לנו אותך”.
הייתי בן 26, בדיוק יצאתי מעולם הדאגות הבלתי נגמרות של נעוריי. עבודה ששרדתי בה, מיטת תינוק יד שנייה מחכה בחדר שצבעתי, ואישה שחשבתי שהיא תהיה הבית שלי לכל החיים.
הילה לא הייתה רק ארוסה הייתה השורשים שלי. הכרנו באוניברסיטת תל אביב, התאהבנו במהירות, בנינו חיים ממריבות שובבות ושיחות אל תוך הלילה על איך נרצה לגדל את ילדינו. כשהתברר שהיא בהריון עם שלישייה פחדתי עד עמקי נשמתי, אבל ידעתי שזה הפחד שלי, והייתי מוכן לעבור אותו איתה. חשבתי שככה נראית אהבה אמיתית, שצעדנו יחד לקראת “תמיד”. “תמיד” הזה נמשך רק שישה שבועות.
בוקר אחד היא נישקה אותי במצח, אמרה שהיא יוצאת לעבודה ומאז לא חזרה. בהתחלה פחדתי שקרה לה משהו תאונת דרכים אולי. התקשרתי שוב ושוב. מענה קולי. בעבודה אמרו שלא הגיעה. הפחד הפך לחרדה עמוקה. ואז מצאתי את הפתק, מקופל מתחת למכונת הקפה. בלי שם שלי, בלי שמות של הבנות. לא התנצלות. רק משפט אחד: “בבקשה, אל תחפש אותי”.
וכך, פשוט, נעלמה.
המשטרה חיפשה אותה שבועות כלום. הרכב שלה נעלם יחד איתה. לא הייתה תנועה בכרטיס אשראי, לא טלפון אחרון. כאילו מחקה את עצמה מחיינו. התרגלתי לאמת העגומה. הכאב חדר לאיטו, כמו ערפל בחזה, אבל לא היה לי זמן לקרוס. היו לי שלוש בנות זעירות שתלויות בי.
ההורים שלי עברו אליי מיד. “אנחנו עושים משמרת לילה, בן”, אמר אבא. “לך לישון, ככה תשרוד”. וכך שרדנו. בקושי. אמא לא יכלה לסלוח להילה לעזוב תינוקות בני שישה שבועות? “אין מחילה”, נהגה לומר.
השנים עברו בערפל. הדסה הגדולה התפתחה במהירות, סקרנית ודעתנית. לירון הייתה רגישה, אבל מפתיעה בחוזק הפנימי שלה. מיקה, השקטה, נצמדה אליי כאילו אני העוגן שלה. הן הפכו לעולמי כולו.
ניסיתי לצאת לדייטים, אך רוב הנשים נבהלו כששמעו על שלוש הבנות הקטנות. ויתרתי. החלטתי שלי הספיק להיות אבא שלהן.
כמעט תשע שנים מאוחר יותר, בערב ראש השנה, בזמן שהבנות התגלגלו מצחוק בבית וריח עוגות הדבש באוויר, מישהו דפק בדלת. חשבתי שזה שכן. אבל כשפתחתי הזמן עצר.
הילה עמדה שם. הגשם מילא את שערה בטיפות. היא נראתה מבוגרת מכפי שזכרתי, אך זו הייתה היא. יצאתי החוצה וסגרתי אחרי את הדלת. “בשביל מה הגעת לכאן?” שאלתי, חד ולא נעים. “אני רוצה לדבר, דני”, לחשה. “ורציתי לראות את הבנות”. “אחרי תשע שנים?” פלטתי. “את באמת חושבת שאפשר פשוט להיכנס הביתה כאילו כלום לא קרה?”
“אני חיה בארץ כבר שנתיים. חשבתי עשרות פעמים להגיע, לא ידעתי מה לומר. אפילו לא ידעתי איך ליצור איתך קשר”. “לא ידעת או שלא ניסית? השארת פתק מתחת למכונת קפה, וזהו, נעלמת. לא טלפון, לא מילה, רק שקט”. היא שילבה ידיים סביב עצמה. “נבהלתי. הרגשתי שאני טובעת, דני. הצרחות, ההנקות, הלחץ הרגשתי שהקירות סוגרים עליי ואף אחד לא שומע אותי”.
“אז עזבת שלוש תינוקות?” שאלתי. “ברחת בזמן שאני עוד מנסה ללמוד איך להשאיר אותן בחיים, חסר שינה?”
“היה מישהו”, אמרה לבסוף. “לא רומן, פשוט מישהו בשם יותם שעבד בבית החולים וראה עד כמה אני קצה. יום אחד, כשקרסתי, הוא עזר לי לברוח. לא חשבתי בצלילות”.
שקט.
“לא אהבתי אותו. פשוט הייתי כל כך נואשת, והוא הציע לי דרך בריחה. הייתי צריכה להציל את עצמי”. “ולאן הלכת?” שאלתי.
“לאילת, אחר כך לקפריסין. הוא עבד בנמל. אפילו לא הייתי צריכה דרכון, הוא סידר הכל. האמנתי שאוכל לנשום שוב, אבל שקעתי בכולא אחר. הוא נעשה רכושני ופוגע. לא נתן לי קשר לשום אדם”. “ושבע שנים לקחת לך לצאת מזה?” שאלתי. “כן”, היא לחשה. “הצלחתי להימלט כשהגענו ליוון. מאז אני ביפו, עובדת בבית קפה קטן, ונסה לאסוף כסף כדי לתקן הכול”.
“אי אפשר להיעלם תשע שנים ולחזור כי זה נוח”, חתכתי. “את לא מחליטה מתי תתוקף העבר שלך”. “הן הבנות שלי, דני”, אמרה בעצב. “אני ילדתי אותן”. “ואני גידלתי אותן. כל ארוחה, כל סיוט, כל שריטה. את היית מחוץ לתמונה, את זרה להן”.
המבט שלה התקשח. “אז אולי ניתן לבית המשפט להחליט”, אמרה. וכמו אז התרחקה בגשם, יודעת להפוך יציאה לדרמטית.
שבוע אחרי הגיעו מסמכי תביעה. הילה דרשה משמורת משותפת, טענה שהיא יציבה נפשית. באותו ערב ריכזתי את הבנות וסיפרתי להן את האמת. הן היו זהירות. מיקה שאלה אם זו באמת “אמא שלנו”, הדסה רצתה לדעת אם היא באמת רוצה להכיר אותן. הבטחתי שאהיה שם תמיד לצידם.
נפגשנו בבית קפה קטן. הילה כבר ישבה, מתוחה, מחייכת חיוך שלא הגיע לעיניים. שלוש הילדות אחזו בכוסות שוקו חם. הילה ניסתה לדבר על בית הספר ועל תחביבים, אך לירון שאלה באומץ: “למה עזבת אותנו?”
הילה דיברה על חרדה, על כך שלא הייתה מוכנה. “ועכשיו את כן?” שאלה הדסה. “הסתדרנו בלעדייך”, הוסיפה מיקה. “את זרה כאן”. לבסוף הסכימו להיפגש איתה רק אם אהיה לידן.
שבועיים אחרי, בית המשפט דחה את הבקשה שלה. קיבלתי משמורת מלאה, והשופט חייב אותה לשלם מזונות רטרואקטיביים. כשהבינה את הסכום פני הילה החווירו. הייתה אמורה להיפגש עם הבנות בסוף השבוע ליום כיף בספא.
במקום זה קיבלתי ממנה הודעה: “לעשות קאמבק היה טעות, דני. תגיד לבנות שאני אוהבת אותן, אבל להן טוב יותר בלעדיי”.
קראתי פעמיים, ואז מחקתי. כשהודעתי לבנות, אף אחת לא בכתה. “הכל טוב, אבא”, חייכה הדסה. “עדיין יש לנו אותך, וזה שווה הכול”. המשפט הזה ריסק אותי. חיבקתי אותן חזק כאילו הן הנשימה שלי.
“אבל עכשיו אתה חייב לנו יום ספא”, פלטה לירון בצחוק.
באותו סופ”ש, אחרי שטיפלנו בהן כמו נסיכות במכון היופי האהוב עליהן, הודעתי: נוסעים ליומיים לחיפה ולגני חיות. הילדות צהלו. נסענו כל הלילה, וביעד, עמדתי מול הבנות עם הערכה שלא ידעתי לבטא.
באותו לילה, מתחת לזיקוקי השנה החדשה, ידעתי הילה עזבה אותנו, אבל באותו רגע נתנה לי, מבלי לדעת, את הזכות לגדל שלוש ילדות מופלאות. הן למדו מהי אהבה היא לא מושלמת, אבל היא תמידית, חזקה ומחבקת. בחיים, הכי חשוב לדעת למי אנחנו בוחרים להישאר.
