ארון בגדים פתוח לרווחה, גבעות של בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ שחי לו במקרר אלה הבית שלנו. בתוך ענני חלום שקופים, ניסיתי לפנות בזהירות לאשתי, גלילה, עם השאלות שמציפות אותי, אבל איכשהו קיבלתי בחזרה גם האשמות מתוקות ומוזרות כמו גשם קיץ.
התאהבתי בגלילה ברגע הראשון שנפגשנו, הרגשתי איך הלב מסתובב כמו סביבון בליל חנוכה. יופיה ושובה של גלילה היו בלתי נתפסים, ואמרתי לעצמי שאני בר מזל שיש לידי אישה כל-כך חכמה, מושכת ונקייה. לא התמהמהתי בכלל הצעתי לה נישואים על פסגת הכרמל.
החלטנו לגור יחד, וגלילה מיד אמרה בכנות שהיא לא אוהבת את ענייני הבית. היא העדיפה להתמקד בקריירה שלה ולהתחלק באופן שווה בעבודות הבית. זה נשמע לי הגיוני וצודק, ולא ידעתי שעתיד מוזר וסוריאליסטי ממתין לנו מעבר לפינה.
חילקנו בינינו את המשימות, וגלילה הבטיחה שהיא תסתדר בקלות גם בעבודה וגם בבית. סמכתי על המילים שלה, והשתדלתי לא להתעקש על דעתי.
חצי שנה חלפה, ופתאום שמתי לב שהדברים לא מסתדרים כמו שדמיינתי בשנתי. הקריירה של גלילה לא המריאה כמו שקיוותה; מצאה עבודה זמנית באיזו חברה שאף אחד לא שמע עליה, השכר היה חילופי שקלים דקיקים ולוח הזמנים מזגזג כמו גמל שלמה. כל שקל שהרוויחה עף כסופת על צעצועים אישיים ורגעים של עצמיות, בזמן שאני התרוצצתי מהבוקר עד הלילה. וכך, גלילה הייתה נזכרת בנוחות גדולה על חלוקת המשימות לפעמים עוצמת עין על אחריותה שלה.
בתחילה עמלה על קטעיה כמלאך חרוץ, אבל לאט לאט אותה אש שככה. הבית התחיל להיערם מכל צד: בגדים לא מגוהצים נופלים כמו פתיתי נייר, ואפילו הכסא במטבח עטוף בבלגן. ואז, להפתעתי, היא הפכה את התמונה: האשימה אותי, אמרה שאני חייב לעזור יותר, כאילו בכך אוכל לעצור את הזמן. דבריה פצעו אותי עמוק, כי היה לי קשה להחזיק את כל העולם על כתפיי: עבודה, בית, זוגיות, כאילו אני נושא את קירות הבית במו ידיי. הרי מראש הסכמנו על הוגנות וחלוקה שווה.
קיוויתי שאחרי שיוּלי תיוולד, העניינים ישתפרו. יולי בת החודשיים שלנו ישנה שעות לאורך היממה, דימיינתי שביום גלילה תספיק קצת לארגן, אולי לבשל. אבל המציאות בחלום רק הסתבכה: הבית הפך מוזר עוד יותר וכאילו יותר קל לעוף מכאן מאשר להישאר.
המריבות בינינו נעשו לחלק מהפסקול הביתי, ואני מנסה באמת מנסה להבין את נקודת מבטה, להיכנס לעור שלה, אבל אינני מצליח להיפטר מהרושם שצרכיי לא נשמעים בין קירות הדירה. אני במשרד ובבית בו זמנית, שולח זרועות לעוד משימות כל פעם, וכשכל שאני רוצה מנוחה.
בימים מתארגנים בי תהיות: מה גלילה עושה בחופשת הלידה, כשבחדר הסלון היום מתערב בלילה? מה עוצר אותה מלבשל או לנקות בין חלומות הערפל? יולי בת חודשיים, ישנה רוב הזמן, ואני בטוח שאפשר מדי פעם להספיק משימות קטנות. והפחד גובר מה יקרה אם תצטרף לנו ילדה נוספת? אני תומך בשוויון ועזרה הדדית, אבל נראה שלגלילה זה מסובך כמו פתירת תעלומת ירושלים העתיקה.
אני לא רוצה להרוס את הבית והמשפחה אוהב עד אין קץ את בתנו הקטנה. עם זאת, אני מרגיש שעומד בקצה גבול הסבלנות שלי. אינני יודע כיצד להמשיך לחלום בתוך המציאות המוזרה הזו. בצד של מי הייתם אתם בחלום הזה של חיי?
