התאהבתי ביעלית ברגע הראשון שראיתי אותה, כמו חלום בהקיץ שמציף אותי מבלי התראה. לא הצלחתי לעמוד מול יופיה וזוהרה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה אני בר מזל שיש לי לצידי אישה כל כך חכמה, מושכת ונקיה. בלי היסוס הצעתי לה נישואין, הכל קרה במהירות כמו שרק בחלומות קורים הדברים.
החלטנו לעבור לגור יחד בדירה קטנה בלב תל אביב. כבר באותו ערב, יעלית אמרה לי בצורה רגועה שהיא לא מתלהבת מתפקידי הבית. היא רצתה להשקיע בקריירה שלה, ולהתחלק איתי בכל העבודות בבית באופן שווה. זה הרגיש לי הוגן ונכון, הרי כולנו בוני שותפות חדשה בארץ הזאת, והסכמתי מיד. באותו רגע לא ידעתי לאן הדברים יתגלגלו, המציאות כמו זזה הצידה ונתנה לחלום להמשיך.
חילקנו בינינו את כל המטלות היא הייתה בטוחה שהיא תסתדר עם הכל, בעבודה וגם בבית. האמנתי לה, לא עלה על דעתי לערער בזה. החודשים חלפו, והכל התערפל והפך סוריאליסטי כמו שוק הכרמל בצהריים חמים. הקריירה של יעלית לא המריאה כפי שדמיינה; היא מצאה את עצמה עובדת במשרה חלקית בחברת סטארט-אפ עלומה, המשכורת לא יציבה והמשרה משתנה כמו ימים שמתחלפים בעמק יזרעאל.
המעט שהרוויחה הלך רק על הדברים החביבים עליה חבילות תה נדירות, כרטיסים להרצאות פילוסופיה, סיבובי בוטיקים ברחוב דיזינגוף. ואני עמלתי יום ולילה, כמעט מבלי לעצור לשאוף אוויר, מנסה לתחזק גם את הבית וגם את התקווה. מדי פעם יעלית ממשיכה להזכיר ש”אנחנו שותפים לצלחת ולכביסה”, אבל לא תמיד היא מקיימת.
בהתחלה עוד השקיעה בעבודות הבית. אחרי מספר שבועות, הרחוב נכנס הביתה ערימות של בגדים לא מגוהצים כמו הר של חול על חוף בת ים, צלחות עם שברי חלומות על השיש. יום אחד אף האשימה אותי, אמרה שאני לא עוזר מספיק ושעליי לתת כתף. זה היה כמו חומוס שלא הצליח קצת כואב ומעט דוקר.
ניסיתי להחזיק במילים הזוהרות שבהן הסכמנו, על הסכם הוגן ואיזון הדדי. כשנולדה לנו בת קטנה, אוריה, האמנתי ששוב נחזור לדרך המלך שיחד נבנה קן אוהב, ובכל שעת הנקה תצמח גם עזרה הדדית. זה לא קרה. להפך, העננים רק התעבו ריבים מתפרצים בסלון, שתיקה שזולגת אל תוך ליבת הלילה.
עמוק בלב אני מנסה לראות את העולם מעיניה של יעלית, להבין מה חולמת ומה מעיבה עליה. ובכל זאת, אני חוזר שוב ושוב לשאלה האם כל הציפיות שלי נשארות מיותמות? אני עובד בוקר עד לילה, עובר בין פגישות לבין מחבת, ומרגיש שמותר לי לפחות לנשום ולנוח לפעמים.
פעמים רבות אני עומד מול הדלת, שואל את עצמי מה עשתה יעלית כל היום בחופשת הלידה. למה חדרי הבית נותרו מלאים בזיכרונות של בלגן, ולא בדברים קטנים שמרגיעים את הלב. האמת אוריה בת חודשיים, ישנה רוב השעות, ואני חושב לעצמי שבזמן הזה הייתי מסיים להריץ כמה מכונות כביסה ונוגע במדיח. ואיך נסתדר כשיגיע עוד ילד? אני תומך בשוויון ובעזרה הדדית אבל משהו בסיפור הזה הולך לו לאיבוד, כמו עט שמחליק מתחת למדרכה של רחוב אבן גבירול.
לא רוצה לפרק משפחה בארץ הזאת, אוהב כל פיסה באוריה הקטנה שלנו. ובכל זאת, אני עומד על סף הלא נודע, מלא סבלנות מתוחה. הלילה יורד, הבתים נרדמים סביבי, ואני לא יודע מה יוליד יום. על מי היה ליבך מתמלא בסיפור הזה?
