ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ ששכחת במקרר ככה נראית הדירה שלנו. ניסיתי לגשת לנושא הזה בעדינות עם אשתי, לשאול בעדינות, אבל איכשהו יצא שגם האשימו אותי.
התאהבתי בשירה מהרגע הראשון שפגשתי אותה. היה קשה לעמוד בפני היופי והקסם שלה. הרגשתי בר מזל שזכיתי לבת זוג כל כך חכמה, מושכת ומסודרת, ולכן לא היססתי להציע לה נישואין.
החלטנו לעבור לגור ביחד. שירה אמרה לי ישר על ההתחלה שהיא פחות בקטע של עבודות בית, שהיא רוצה להתמקד בקריירה שלה, ולעשות חלוקה שוויונית של כל המטלות. מבחינתי זה נשמע הוגן והגיוני להסכים לזה, אבל לא ידעתי מה צופן לנו העתיד.
חילקנו את המטלות בינינו, ושירה הבטיחה לי שהיא מסתדרת מצוין גם בבית וגם בעבודה. סמכתי עליה ולא התעקשתי על דעתי.
חצי שנה עברה והתחלתי לראות שהדברים לא מתנהלים כמו שדמיינתי. הקריירה של שירה לא התרוממה כמו שציפתה; היא עבדה במשרה חלקית בחברה לא מוכרת עם משכורת לא קבועה ולוח זמנים מתנדנד. כל הכסף שהרוויחה הלך בעיקר על דברים פרטיים שלה. בינתיים עבדתי ימים כלילות כדי לפרנס אותנו. למרות זאת שירה הקפידה לזכור את עניין החלוקה השוויונית, אבל נוח היה לה לשכוח את החלק שלה לא פעם.
בהתחלה השתדלה מאוד ועשתה מה שסוכם, אבל בהדרגה נמאס לה, וזה ניכר בדירה: ערימות בגדים בכל פינה, בלגן הולך ומתגבר. ולמרבה ההפתעה, היא עוד האשימה אותי וטענה שאני צריך לעזור לה יותר. זה פגע בי מאוד. היה לי קשה מאוד להחזיק קריירה ולדאוג לבד לבית, במיוחד שאמרנו מראש ששנינו אחראים באופן שווה.
קיוויתי שאחרי הלידה התנאים ישתפרו, הרי הנחתי שבזמן חופשת הלידה שירה תוכל להשקיע גם בתינוק וגם בבית. למרבה הצער, המצב אפילו החמיר. לפעמים אני חושב שהיה לי יותר טוב לגדל את הילד לבד. מעבר לבעיות הקיימות, רבנו כל הזמן וזה הפך לשגרה מעיקה.
אני משתדל להבין את שירה ושם את עצמי בנעליים שלה, אבל לא מצליח להיפטר מהתחושה שהצד שלי מוזנח לגמרי. העבודה שלי לא נגמרת בשום מסגרת גם במשרד וגם בבית ואני זה שגם מטפל לא פעם במטלות הבית. כל מה שאני רוצה זה טיפה מנוחה.
אני מנסה להבין מה שירה עושה במשך היום בחופשת הלידה, מונע ממנה להכין ארוחת ערב או לסדר את החדר. הבת שלנו בסך הכל בת חודשיים, רוב היום ישנה, ואני מאמין שבזמן הזה כן הייתי מצליח להסתדר בבית. לא מפסיק לחשוב איך נצליח להתמודד אם נביא עוד ילד. אני בעד שוויון ואחריות הדדית, אבל נראה ששירה מתקשה לקלוט את זה.
אני לא רוצה לפרק את המשפחה, אני אוהב מאוד את הבת שלנו, אבל אני מרגיש שאני כבר בקצה גבול הסבלנות. אני לא יודע איך ממשיכים ככה. מה שמובן לי היום זוגיות היא עבודה יומיומית, ולא מספיק להבטיח שוויון, צריך גם לקיים ולמצוא דרך לפרגן ולהבין את הצרכים אחד של השנייה, גם כשזה קשה.







